תגיד תודה שאתה עושה מה שאתה אוהב

לאורי יש שנה קשה בטניס. הוא אוהב את הטניס ומתאמן קשה, אבל השנה התוצאות לא מגיעות. כולם מנסים לחפש את ההסברים. יש שיגידו שזה משהו רגשי, ואחרים יגידו שהמעבר לבוגרים הוא הסיבה, ויש כאלה שחושבים שיש כאן בעיות בריאותיות המהוות את המקור לביצועים הפחות טובים.

כאחראית על המרכיב הפסיכולוגי. לא חסכתי בחיפוש עם אורי אחר הנקודות שאנחנו יכולים לראות עצמינו כאחראים. התמודדות עם לחץ, עם שינויים, יחסים עם המאמן, התמודדות עם כאבים, יכולת לחזור אחרי רגעים פחות טובים, ועוד כהנה וכהנה. באמת, הפכנו כל אבן אך לא מצאנו הסבר שריצה אותנו והצליח להסביר לאורך הדרך את חוסר ההצלחה השנה.

ההורים השתתפו בדיון. הם רואים במרכיב הבריאותי כסיבה מרכזית לשנה הפחות טובה ומצפים מאורי להצליח להבין זאת גם כן כדי להגיע לעונה הבאה אחרי מנוחה ארוכה והתאוששות מקסימאלית.

אבל אחרי הכל, כבר חודש בתוך הפגרה, אורי מגיע אלי שפוף ומבט של "סוף העולם" נסוך על פנוי. אני מודה שאני מבינה. אורי הוא ספורטאי צעיר אך הישגי ורואה בטניס את העתיד שלו. הוא שאפתן ותחרותי ושונא לא להצליח.

אבל מה שאני רואה ואורי הפסיק לראות כנראה כבר מזמן, זה את הדבר החשוב באמת בתוך כל הסיפור הזה. אורי הפסיק להנות. אורי התחיל להתייחס לאימונים, שכה אהב, כאל חובה חסרת טעם וכאל אי נוחות מתמשכת.

השבוע הגיע שפוף כמו בשבועות האחרונים ומצאתי עצמי כמעט אוחזת בכתפיו ומנערת אותו…

"תגיד לי" שאלתי בפתוס אמיתי, "כמה חברה בגילך, בני אוטוטו 18, ובכלל, כמה אנשים סביבך, יש להם את הזכות, לקום כל בוקר ולעשות
משהו שהם אוהבים באמת?"

חשבתם על זה פעם?
כמה אתם אנשים שקמים שמחים עם הזכות לעשות מה שאתם אוהבים?

האם אנחנו צריכים להימדד רק על התוצאות שלנו או עצם העובדה שאנחנו נהנים ומסופקים היא עובדה משמעותית?
שלא תבינו לא נכון, בספורט הישגי חלק גדול מהמשמעות זו ההצלחה, אבל הכל יושב על היכולת להנות מהתהליך ומהדרך ולזכור שזו זכות גדולה לעשות משהו שאנחנו אוהבים.

אורי חייך, זה היה חיוך של 1:0 לי.

צודקת הוא אמר, כמעט שכחתי את זה השנה!