סוארס, מה יהיה איתך?

רבות נכתב ונאמר כבר על הנשיכה המפורסמת של סוארס במשחק של נבחרת אורוגוואי מול איטליה בשלב הבתים, במוקדמות המונדיאל.
זו לא הפעם הראשונה שהחלוץ המוכשר נושך שחקן יריב וכל פעם האירוע מעלה את השאלה – מה זו ההתנהגות הזו ואיך מסבירים אותה, אם בכלל.

הנשיכה בדרך כלל מוסברת כתקשורת בין ילדים צעירים בגילאי הגנון והגן, שעדיין לא יודעים לבטא במילים את הרגשות שלהם. מתקשרת יותר לרגשות שליליים כמו כעס, תסכול אבל יכול להיות גם ביטוי להתרגשות. הבחירה בנשיכה, כמו גם ביריקה, מוסברת כשימוש בפה (אוראלי) באופן שונה מדיבור.
ישנן הרבה תאוריות פסיכולוגיות המסבירות שימוש בביטוי תוקפני, כאמצעי לשחרור עומס רגשי, ורובן תואמות התנהגות של ילדים צעירים או כאלו הלוקים בשכלם.

אם כן, איך נסביר את התנהגותו של הכוכב?

צריך להבין שסוארס חזר מפציעה ישר לתוך משחקי המונדיאל. הייתה שאלה גדולה איך הוא ישתלב. בשני המשחקים הראשונים הוא היה טוב ואף כבש שער בכל אחד מהם. במשחק השלישי נגד איטליה הדברים נראו אחרת.
המאמן האיטלקי בחר לשמור עליו בצורה מאד אינטנסיבית, הקבוצה לא הצליחה להבקיע, הציפיות ממנו היו גבוהות, ושני הדברים הללו היוו עבורו סיר לחץ עצום. מה שהכניס אותו לתסכול אדיר והביא עמו, באופן לא מודע, פורקן מידי וללא שליטה לתחושות הקשות הללו – נשיכה.

סוארס הנחשב לחלוץ מהטובים בעולם, עליו נסמכת נבחרתו אורוגוואי, הגיב, כפי שכבר עשה בעבר, וכפי שהיה מגיב ילד בן 4. התנהגותו זו תואמת את תגובותיו למצבי שמחה והתרגשות. לאחר הגול במשחק הראשון ראינו בכי ולאחר הגול והחילוף במשחק השני הוא התחבק עם שחקנים אחרים וממש טמן את ראשו אצלם כמו ילד קטן.

מזווית קצת אחרת, יש משהו בנשיכה שהוא מעין חותם אישי של המבצע. הרי מבנה הלסת שלנו, כמו גם טביעת האצבע שלנו, שונה מאדם לאדם. השימוש של סוארס בשיניים עם הלסת הבולטת שלו, משאירה על ידו חותם פיזי על גופו של השחקן האיטלקי. ובן רגע הפך מ"עוד שחקן במונדיאל" למישהו שהטביע את חותמו וכולם מדברים עליו.

מעבר לזה, יש לזכור שהוא לא הספורטאי הראשון שנושך את היריב שלו, היה את מקרה מייק טייסון שעורר גלים מאוד קשים בזמנו שהוריד אוזן למתחרה שלו, הוא עשה אקט מאוד אלים ומסוכן.

עכשיו כשאנחנו קצת מבינים יותר את הפן הפסיכולוגי מאחורי המעשה, למה אנחנו לא יכולים להיות יותר סלחניים לגביו?

רבות נכתב ונאמר כבר על הנשיכה המפורסמת של סוארס במשחק של נבחרת אורוגוואי מול איטליה בשלב הבתים, במוקדמות המונדיאל.
זו לא הפעם הראשונה שהחלוץ המוכשר נושך שחקן יריב וכל פעם האירוע מעלה את השאלה – מה זו ההתנהגות הזו ואיך מסבירים אותה, אם בכלל.

הנשיכה בדרך כלל מוסברת כתקשורת בין ילדים צעירים בגילאי הגנון והגן, שעדיין לא יודעים לבטא במילים את הרגשות שלהם. מתקשרת יותר לרגשות שליליים כמו כעס, תסכול אבל יכול להיות גם ביטוי להתרגשות. הבחירה בנשיכה, כמו גם ביריקה, מוסברת כשימוש בפה (אוראלי) באופן שונה מדיבור.
ישנן הרבה תאוריות פסיכולוגיות המסבירות שימוש בביטוי תוקפני, כאמצעי לשחרור עומס רגשי, ורובן תואמות התנהגות של ילדים צעירים או כאלו הלוקים בשכלם.

אם כן, איך נסביר את התנהגותו של הכוכב?

צריך להבין שסוארס חזר מפציעה ישר לתוך משחקי המונדיאל. הייתה שאלה גדולה איך הוא ישתלב. בשני המשחקים הראשונים הוא היה טוב ואף כבש שער בכל אחד מהם. במשחק השלישי נגד איטליה הדברים נראו אחרת.
המאמן האיטלקי בחר לשמור עליו בצורה מאד אינטנסיבית, הקבוצה לא הצליחה להבקיע, הציפיות ממנו היו גבוהות, ושני הדברים הללו היוו עבורו סיר לחץ עצום. מה שהכניס אותו לתסכול אדיר והביא עמו, באופן לא מודע, פורקן מידי וללא שליטה לתחושות הקשות הללו – נשיכה.

סוארס הנחשב לחלוץ מהטובים בעולם, עליו נסמכת נבחרתו אורוגוואי, הגיב, כפי שכבר עשה בעבר, וכפי שהיה מגיב ילד בן 4. התנהגותו זו תואמת את תגובותיו למצבי שמחה והתרגשות. לאחר הגול במשחק הראשון ראינו בכי ולאחר הגול והחילוף במשחק השני הוא התחבק עם שחקנים אחרים וממש טמן את ראשו אצלם כמו ילד קטן.

מזווית קצת אחרת, יש משהו בנשיכה שהוא מעין חותם אישי של המבצע. הרי מבנה הלסת שלנו, כמו גם טביעת האצבע שלנו, שונה מאדם לאדם. השימוש של סוארס בשיניים עם הלסת הבולטת שלו, משאירה על ידו חותם פיזי על גופו של השחקן האיטלקי. ובן רגע הפך מ"עוד שחקן במונדיאל" למישהו שהטביע את חותמו וכולם מדברים עליו.

מעבר לזה, יש לזכור שהוא לא הספורטאי הראשון שנושך את היריב שלו, היה את מקרה מייק טייסון שעורר גלים מאוד קשים בזמנו שהוריד אוזן למתחרה שלו, הוא עשה אקט מאוד אלים ומסוכן.

עכשיו כשאנחנו קצת מבינים יותר את הפן הפסיכולוגי מאחורי המעשה, למה אנחנו לא יכולים להיות יותר סלחניים לגביו?

כי זה אקט אלים, שהתרחש אל מול עיניהם של מיליוני צופים ברחבי העולם, ביניהם ילדים המחקים דמויות חזקות ובולטות כמו סוארס. הענישה על עבירה כזאת צריכה להיות מזעזעת אחרת אין לה טעם. התקשורת עוסקת רק במקרה הזה. תפקידה של ענישה היא לא רק לפגוע במי שעשה את האירוע תפקידה למנוע מהמקרה לישנות ולחנך את שאר האנשים.