מניה דיפרסיה בספורט

זה אופייני לכדורגל הישראלי, ואולי אפילו לעולמי- חיים משבת לשבת! נעים בין אלוהות לתהום. יום אחד לרגע, אתה אלוף. הקבוצה שלך ניצחה. החיים נראים ורודים ואתה מרגיש שאתה כל יכול. לעומת זה, ברגע אחד, אתה פוגש את תחושת האפסות העומדת מאחורי הפינה. הקבוצה הפסידה. הגיע החורבן. אתה חש שהחיים סוגרים עליך.

התאור המוקצן הזה מתאר התנהלות וחוויות שעוברים על אנשים הסובלים ממחלה פסיכאטרית הנקראת מניה-דיפרסיה.
מניה – התרוממות רוח קיצונית.
דיפרסיה – דיכאון.

יש להבחין בין מצב רוח רע בו נמצא אדם והדבר אומר שרוחו נמוכה אך הוא מתפקד. קצת פחות חיוך על הפנים אך עדין יכולת לעשות דברים, לעבוד ללמוד וכו. לעומת זאת, במצב של דיפרסיה אתה לא מסוגל לזוז. הכל שחור והחיים "בזבל". אתה סגור במיטה, ממעט לפגוש אנשים, ואוכל במשורה.
מצב רוח טוב זה כיף. אתה חש שמח, חיוני ובעל אמונה עצמית התואמת את המציאות. לעומת מצב של מניה זהו מצב בו אתה בטרוף. הכל מעולה, אתה מבזבז כסף כמו עשיר, לא צריך לישון ויכול לכבוש את העולם. או אז אתה הרסני לעצמך.

במהלך 20 השנים בהן אני פסיכולוגית ספורט אני חווה את הסביבה הזו מרחפת מעלי ובעיקר מעל השחקנים היקרים אותם אני מלווה, כל הזמן. יום אחד אתה שחקן מעולה. הציון גבוה ואתה נבחר לנבחרת המחזור. הקבוצה שלך מוזכרת בעיתונים כמועמדת לאליפות. לא הספקתי למצמץ לרגע, ומשחק רע שסופו הפסד, והנה אתה כשלון והקבוצה אכזבה והמאמן "בדרך הביתה".

כך מתנהלים הדברים אצלינו בארץ בכדורגל. את המצב מעצימים הקהל, האוהדים והתקשורת. זהו מצב לא הגיוני מבחינה פסיכולוגית, בעולם בריא. זה בסדר להתאכזב בהפסד ולחוש תחושות קשות. זה גם נורמאלי שהצלחה תהיה מלווה בשמחה, ואפילו גדולה.
אבל אנשים, תעצרו רגע, קצת פרופורציות! אי אפשר ככה להצליח. הכשלונות וההצלחות הם חלק מהספורט. הטרוף אחרי כל שבת וההכללות הן מוגזמות. קחו אויר, ראו את התהליך בדברים, והשארו סבלנים. קצת פחות ביקורתיות והסטריה עוד לא הרגה אף אחד.

שנה טובה לכולם