מהצד של האור ומהצד של החושך

דיברנו על הנושא לא פעם, אבל בכל תחילת שנה / עונה/ ליגה וכו' יש צורך לחזור ולרענן לכולנו את עניין הבחירה במילים.
אנחנו מרבים לבקר ולומר אחד לשני מה הם, לא מספיק אומרים מה אנחנו. ובוחרים שוב ושוב לעשות זאת בצורה השלילית, המנמיכה, המחלישה. מבלי לתת משקל למילים.

כשמגיע אלי ספורטאי הישגי, שמדורג במקום מעולה בטניס העולמי, ומספר לי שהמחנכת שלו כל הזמן מעירה לו שהוא חייב להפסיק לזוז כי זה מפריע לכולם. אבל המאמן שנמצא איתו מספר לי כמה הוא דינמי ותזזיתי, שזו מעלה חשובה מאוד בטניס, אני יכולה להבין את התסכול שלו מהמחנכת.

בסוף זו הבחירה שלנו איך לראות את האנשים שנמצאים סביבנו ובכוחנו להשפיע על המראה המוצגת מולם אז למה לבחור במראה מקטינה ולא במראה המגדילה?

אני פה להזכיר לכולנו, שיש לנו את היכולת הפשוטה, דרך בחירת המילים שלנו, דרך הסתכלות מהצד של האור ולא מהצד של החושך, להגדיל את הסובבים לנו. פשוט לראות את הדבר היפה בהתנהגות שלהם ולא את הדבר הבעייתי.

תגידו, זה קשה לי, זה לא טבעי לי. ואני אסכים אתכם, אז תראו את זה כשריר שזקוק לאימון כדי לגדול. ותנסו להתחיל דווקא עם החברים הקרובים, אלו שכבר רגילים לשמוע מכם רק את מה שלא בסדר, ודווקא שם תתחילו לשים את הפעילות שלהם במקום מואר, תראו את הטוב במה שהם עושים.

חבר שמתווכח על כל דבר, הוא בעצם חבר שיש לו דעה והוא אוהב להביע אותה. אם נפסיק לבקר אותו בנושא, ואף ניתן לו במה להגיד את דבריו, נגרום לו להרגיש רצוי ונשמע ושהוא לא צריך להלחם על מקומו, כך שיוכל בפעם הבאה לבחור אם להיות דעתן או לקבל את הדעה של השני.

אבל אם נמשיך להקטין אותו ולהתווכח איתו, נגרום לכך שתמיד ימשיך להתווכח כי זו ההגדרה שנתנו לו… ווכחן.