מה באחריותי ומה בסמכותי

השבוע נכנס אלי ספורטאי חדש, עם פנים זעופות. הייתי בטוחה שהוא מתוסכל מהמשחק האחרון שלו. שכן הוא שיחק בחוסר תשוקה ואומץ, חוסר נוכחות.

אני מודה, גם אני מהצד התאכזבתי יחד איתו והייתי מתוסכלת מזה שהדברים לא נדבקים. חשבתי שהוא כמוני, מתוסכל מעצמו וחש אי נוחות מהיכולת הנמוכה שהפגין.

הוא התיישב והתחיל….."המאמן הזה מעצבן. הוא אשם בהכל. מכניס אותי ומוציא. בקושי התחלתי לשחק והוא כבר מוציא אותי. אח"כ מייבש אותי על הספסל. לא התחשק לי להתאמץ בשבילו גם כשהחזיר אותי למשחק!"

ישבתי מולו בהלם קל, ניסיתי לבדוק שאכן הבנתי את דבריו, "המאמן הכעיס אותך ולכן לא שיחקת טוב?" שאלתי. "כן, הוא לא נותן לי מספיק דקות במשחק ומעיר לי הערות מעצבנות." "ובגלל זה לא היית מרוכז כי כעסת עליו? ובגלל זה לא שחקת טוב?" הקשתי. "כן!"

אני חושבת רבות על המקצוע הזה של להיות ספורטאי. להיות איש/ה בגיל העשרים עם מקצוע נדיר. אתה עושה משהו שאתה אוהב ומתפרנס כבר בגיל צעיר יחסית לגמרי לא רע. אתה בעל מחויבות מקצועית למקום העבודה שלך. צריך להתאמן, לשמור על הבריאות, לישון טוב לאכול נכון ולעשות כל מה שאתה יכול כדי להיות טוב ואף יותר מכך. במסגרת העבודה יש לך בוס, כן בוס, כמו בכל מקום עבודה אחר. הבוס הזה לא תמיד מוצא חן בעיינך ולא תמיד אתה אוהב או מסכים עם דעתו….

"תגיד" אמרתי, "נראה לך שהמזכירה של אבא שלך לא עונה לטלפון במשרד כי אבא שלך עצבן אותה? מה, היא עונה: בוקר טוב אני עצבנית עכשיו אז תתקשרו אחר כך? והקופאית בסופר יכולה לא לעשות לך חשבון או לעשות טעויות בכוונה כי אחראית משמרת לא מוצאת חן בעיניה?"

בעיניי המקצועיות זו – חוצפה! אני כבר לא מדברת על הסרת אחריות שמתבצעת, או על כך שספורטאי שמטיל אשמה לא לומד כלום. אני מדברת על הדבר הבסיסי ביותר – הבנה של סמכות ושל יחסי עובד מעביד.

"תתפטר!" הצעתי, "אם הבוס שלך לא מוצא חן בעיינך תתפטר! רק קח בחשבון שאף בוס אחר לא ירצה להעסיק אותך ובצדק".

עכשיו הוא ישב בהלם מולי, הרחבתי את הנקודה. בספורט, כמו בחיים, יש היררכיה. מי שנמצא בראש ההיררכיה צריך להיות ראוי לכך, וחייב להתנהג בהתאם. אולם עדין גם במקומות בהם אנו לא מסכימים, צריך לזכור את העקרון ולדעת את מקומנו בהיררכיה.

אם לא טוב לכם, לכו הביתה, אבל אל תקלקלו את הקריירה שלכם בגלל אגו גדול מידי!