לתת כדי לקבל, אל תשאב בכח

כל החיים גדלתי עם ה'ידיעה' שהלב הוא משאבה. הוא מזרים דם בפולס לכל חלקי הגוף ושואב חזרה את כל הדם מהגוף. השבוע חבר העמיד אותי על טעותי, הלב אמנם מזרים את הדם, אך מה שמחזיר אותו אלו השרירים .

ולמה זה כל כך העיר את תשומת ליבי? השבוע הגיע אלי בחור צעיר, אודי בן 16. שחקן כדוריד טוב לגילו. המאמנים רואים עתיד ורוד לפניו. אבל אודי לא מרוצה כמעט אף פעם.

הוא הגיע אלי כי הוריו ראו שהוא לא שמח ושבע רצון. והם צדקו. מהרגע שנכנס לפגישה הוא לא הפסיק לקטר, ולהודות בתחושה שלא אוהבים אותו מספיק…

שיחה קצרה עם המאמן של אודי, העלתה את הפער בין היכולת הגופנית שלו לבין היותו מאד "מעייף", כך הוא הגדיר זאת. "כמה תשומת לב
שאתן לו הוא לא יהיה מבסוט".

התמונה הייתה מאוד ברורה, עם דבר אחד משמעותי לאורך כל הדרך. אודי מקטר. הוא לא מרגיש מספיק אהוב, דורש המון תשומת לב, ואף פעם לא מרגיש שהוא מקבל מספיק.

האמת, גם אני הרגשתי את זה דיי מהר, שלא חשוב מה אני אעשה בפגישה, כמה שאתעניין בו כמה שאהיה קשובה, אודי רוצה יותר.
והנה החיבור ללב, כמו הלב, אנחנו לא יכולים למשוך אלינו מהחוץ. לא תשומת לב, ולא אהבה. אנחנו יכולים לחלק הרבה ממה שיש לנו, ואז, תשומת הלב, האהבה והאכפתית מהסביבה תחזור אלינו.

שיתפתי את אודי ברעיון של היחסים בין הלב לשרירים. הסברתי שאני מבינה את הצורך שלו לקבל מהסביבה. זה הגיוני ונכון לרצות לקבל אהבה ואכפתיות מהסביבה. יתרה על כך, זה משמעותי ובונה בטחון אצל ספורטאים ולא פחות אצל כל בני האדם, אבל במקרה שלו, אודי הביא את סביבתו למצב של התשה. ממש כאילו הוא מנסה לשאוב מהם בכח. הסביבה לא מספיקה לתת לו את תשומת הלב שהוא רוצה כי עוד קודם לכן הוא מנסה "למשוך".

הדוגמא האירה את עיניו. הוא מיד מיפה את הסביבה, מי ה'שרירים המרכזיים והחשובים' וביקש כלים לעבוד איתם.
הצעתי שאת האנרגיה שהשקיע עד כה בלחפש את תשומת הלב והאהבה מהסביבה ישקיע עכשיו בלתת לסביבתו את האהבה והכח שלו.

כשלעצמי, אני עכשיו אקפיד להראות לאודי שאני אוהבת אותו, כמו את כל לקוחותיי, עוד לפני שיספיק לדרוש זאת.