כשקושי הוא גם אתגר

הלכתי לשיעור יוגה, ברוב עוונותיי. אני, שאירובי ושריפת שומן, הוצאת מרץ ומשחקי כדור, הם השם השני שלי – הולכת לשיעור יוגה…

וסבלתי. כל דקה שאלתי עצמי בשביל מה באתי ולמה אני לא יוצאת, ונשבעתי בלב, בשקט בשקט, שלשיעור נוסף אני לא מגיעה.

והנה הפלא, הגיע השיעור השני והלכתי כמו גדולה, ושוב קיללתי בלב כמו קטנה, ובין נשימה לכיווץ חשבתי על הקונפליקט הזה שאני פוגשת השכם והערב בתוך העבודה שלי. כשנורא קשה, במה לבחור: הימנעות והפסקה או אתגר? ובכלל, האם זו בחירה או התנהגות קבועה?

לעסוק בספורט זו משימה מאד מורכבת. ככל שאתה יותר הישגי, המשימה קשה יותר. גם לעשות דיאטה, להתמיד במשימות שונות ובכלל החיים, מפגישים אותנו עם אתגרים, גדולים כקטנים.

בעודי סובלת בשיעור היוגה חלפה במוחי המחשבה: האם הקושי, שמבחינתי הוא אמיתי לגמרי, יעורר אצלי את הרצון להימנע ולא לחוות אותו יותר? או שמא אחליט, כמנהגי, לראות בקושי הנוכחי אתגר?

כפסיכולוגית ספורט אני רואה את ספורטאיי, על כל רמותיהם, עומדים מול צמתים מסוג זה ומתנהלים באוטומטיות לכיוון אותו למדו כל חייהם. התנהגותם אינה דיכוטומית (אינה "שחור ולבן"), ולעיתים ככל שהקושי גדול יותר כך תגובתם האוטומטית תצוץ מהר יותר. ישנם את אילו שכשהם עומדים בפני משימה קשה, התגובה הנפוצה שלהם היא לוותר על האפשרות להצליח במשימה הדורשת השקעת אנרגיה, זמן ומאמץ. זה דורש אימון, וויתורים לא נעימים ופשוט עבודה קשה או במילים אחרות – לא להיות באזור הנוחות הרגיל. כלומר, הספורטאים האלו יבחרו להקל על אי הנוחות הנקודתית וימנעו.

ספורטאים אחרים מגיבים אחרת למצבים דומים. אלו, ככל שהם נתקלים במשימה שעבורם היא קשה, ככל שהם פחות מסוגלים וחשים פחות נוחות, כך הם חשים מבפנים תחושה אמיצה וחשובה, תחושה שהנה הגיע ההזדמנות להתמודד עם אתגר.

היכולת לראות מצבים קשים כהזדמנות ללמידה, היא כלי חשוב ומרכזי להצלחה וללמידה בחיים. הדבר דורש מאיתנו לשים את האוטומט המחפש קלות ונוחות בצד, ולהבין כי רק כך אפשר לצמוח ולגדול, כך שבעתיד גם המצבים הללו הופכים להיות אזורי נוחות וקלות.

מניסיוני הרב גיליתי דבר משמח: ניתן ללמוד לראות קשיים כאתגר. צריך להתקדם לאט לאט. לשים מטרות קטנות הניתנות לביצוע. להיות ער לאי הנוחות ולא להתכחש אליה, וליהנות מהאומץ היושב בבסיס ההתנהגות הזו.