כמו נקר של ביקורת עצמית על הכתף

יעל ואני חברות מגיל צעיר. חלקנו הרבה חוויות יחד. אנחנו שונות מאד ברב הדברים, אבל השנים עובדות לטובתנו. אוסף חוויות משותפות, ארועים, רגעים טובים יותר ופחות, יצרו ביננו מרקם עמוק של קשרים רגשיים ורצון אמיתי לשמור על הקשר. גם את ההורות אנחנו חולקות במקביל ואוהבות לשתף ולחשוב יחד על חינוך הילדים.

השבוע, ימי חופש אחרונים, קפצתי אליה לקפה. בנה הבכור קרוב בגיל לבני שלי ואפילו דומה לו במראה 'המתבגר הצעיר' עם קול הבס החדש יחסית.

בעודי מתיישבת במטבח עם הקפה הקר והמצוין שהכינה לי, שמעתי בחצי אוזן את הוויכוח הנרקם בין יעל לבנה על סידור החדר לקראת סוף החופש. היא העלתה טיעונים (לא רלוונטיים בעליל), ואת קולה בכל משפט. הוא הגיב באדישות האופיינית למתבגר מעט סורר המפלס דרכו בעולם הבוגרים. "את חופרת וקודחת", ועוד ביטויים מעולמות הבנייה, שלא הכרתי קודם, נזרקו מהחדר כלפיה עד שיצאה כעוסה חזרה אלי למטבח.

היא הביטה בי והתחילה לשפוך בפני את שלל הסבריה וטענותיה כלפי הנער. ישבתי בשקט וניסיתי להקשיב למה שאמרה לי אבל לא הצלחתי.

היא מדברת בטון אימהי וכועס ואני מרגישה שאני מפסיקה לשמוע את קולה, ומתפנה לביקורת העצמית שמציפה אותי, כמו נקר של ביקורת עצמית על הכתף שמזכיר לי את חוסר הסדר בו אני חיה ואת קשיי ההתארגנות שבהם אני עדין נלחמת ואת הבלגן הסורר כמעט תמיד בחדרי ובסביבתי. כמו שכולם טרחו להגיד לי כל חיי. אכן. ילדה עם קשיי התארגנות שהפכה לבוגרת כזו, אבל עם קול פנימי מאד ביקורתי.

לכל אחד מאתנו יש את הנקר הפרטי שלו. אותו יצור שהולך וגדל בתגובה ישירה לביקורת החיצונית שאנחנו עוברים בילדותינו מהסביבה, ואט אט הופכת להיות חלק אינהרנטי שלנו. אישי ופרטי. אותו חלק בנו שבמקום להצמיח אותנו, יורד עלינו כקול פנימי קשה ומעייף.

שנים לקח לי להעיף אותו מהכתף שלי ואפילו לחייך לעולם דרך חוסר הסדר סביבי. ועדיין, מידי פעם הוא רוצה להתיישב לי על הכתף, ואני מעיפה אותו בהינף יד דמיוני.

יעל קלטה שאני לא בהקשבה. כמו שאמרתי, מכירות שנים. גם לא הייתי צריכה להכביר במילים. "זה שוב בנקר על הכתף, אהה? ככה הוא גדל…?" אמרה בפנים נפולות.

תעיפו את הנקר שיושב לכם על הכתף. הוא לא באמת מקדם אותנו. הוא ועשה כאב ראש וחור בלב. והישמרו מלייצר אותו עבור אחרים.