ה"אני במראה"

אורח חיים פעיל עובר לעתים בסטודיו, בחדרי הכושר ובאולמות הספינינג המלאים במראות ובאנשים בעלי כושר גופני גבוה או מבנה גוף מרשים הרבה יותר משלנו – מה זה עושה לדימוי העצמי שלנו? מאת מיכל יערון, פסיכולוגית ספורט, רכזת תחום הפסיכולוגיה בביה"ס למאמנים ולמדריכים ע"ש נט הולמן במכון וינגייט

לעיסוק בפעילות גופנית ישנן מס' מוטיבציות מרכזיות: הרצון להיראות טוב יותר, להיות בריא, להוציא אגרסיות, לחוות סיכונים, הצורך בחברה ועוד. הספורט העממי הולך ותופס תאוצה, אולם הרבה אנשים עושים ספורט ומגלים שקשה להם להתמיד.

למשל אדם שמגיע לפעילות גופנית מתוך רצון להיות בריא יותר או כי גופו לא מתפקד בצורה רצויה והוא הרגיש זאת לאחר שרץ אחרי בנו על האופניים או ניגש לבדיקות רפואיות ואלו מוכיחות לו כי גופו בוגד בו. אותו אדם מגיע לחדר הכושר ומבצע פעילות שלא מתאימה לו, עובר יותר מדי מכשירים ובאינטנסיביות לא מבוקרת. אותו אדם יוצא מחדר הכושר כשגופו עייף, רצוץ וכואב וכל החוויה שלו מסתכמת באמון נמוך יותר בגופו, תחושה של חולי וחולשה ויתרה מכך כישלון. אדם כזה לא יעז לחזור שוב לחדר הכושר ויתרחק יותר יותר מפעילות גופנית.

השאלה הנשאלת היא: איך אפשר להתחיל ולהתמיד? אנחנו כפסיכולוגים מאמינים שאם נצליח להתאים את הספורט לאדם ונהיה ערים למוטיבציה שלו נוכל להתאים עבורו את הענף ואת הדרך למשל: עצימות, תדירות וכדומה. ומטרת העל היא שאותו אדם יצליח להישאר ולהתמיד בפעילות הגופנית.

למשל, כאשר פונה אלינו אדם בעל נטיות אגרסיביות – נפנה אותו לאמנויות לחימה וכך יוכל לתעל את האנרגיה שלו למקומות חיוביים, עד כדי תחושה של קתרזיס.

אחת המוטיבציות המרכזיות הקשורה לפעילות גופנית, היא העיסוק בדימוי הגוף, איך אני נראה, מה מבנה הגוף שלי – כולם שואפים להיראות צעירים יותר, כמו אותם דוגמנים ודוגמניות חטובים, יפים וסקסיים כאשר האסתטיקה היא המנחה ולאו דווקא הבריאות – המודל של העולם המערבי. זו המוטיבציה שהובילה אותנו לכתיבת מאמר זה ולכן בחרנו להתעמק בה.

דימוי הגוף בפסיכולוגיה ומושג "האני במראה"

באופן מפתיע הפסיכולוגיה המערבית "שכחה " את הגוף. פסיכולוגים עסקו רבות לאורך השנים במושגים של דימוי עצמי וביטחון עצמי, אבל פחות בנושא של גוף ודימוי גופני. אמנם זיגמונד פרויד, אבי הפסיכולוגיה המודרנית, טען שהאגו הוא קודם כל "אגו גופני". תלמידו ויריבו אלפרד אדלר – דיבר על תחושות עליונות ונחיתות כתוצאה מנכויות גופניות. אדלר היה הראשון שהבחין בכך שלפעמים נחיתות גופנית מביאה דווקא להישגים יוצאי דופן כפיצוי, אדלר דיבר למשל, על השחיינית האוסטרלית מתחילת המאה העשרים – אנט קלרמן, קלרמן שהייתה גם שחיינית מוכשרת וגם לוחמת למען הפמיניזם, סבלה בילדותה מנכות ברגליה. לדעתו של אדלר קלרמן הצליחה להגיע להשיגה המרשימים בגלל ולא למרות נכותה. אולם פרט לכך, עד לשנים האחרונות נעשה מאמץ מועט לשלב מושגים כמו גוף ודימוי גוף לתוך המושג של דימוי עצמי בפסיכולוגיה.

אחת ההמשגות החשובות ביותר של דימוי גוף, "האני במראה", נטבעה דווקא לא ע"י פסיכולוג אלא ע"י הסוציולוג האמריקאי הנודע צ'ארלס קולי. קולי מתאר את הדימוי העצמי כבנוי על 3 שלבים:

אנחנו מדמיינים את עצמנו: איך אנו נראים, התכונות שלנו והאישיות שלנו
אנחנו משתמשים בתגובות של אחרים כלפינו וכלפי גופנו על מנת לפרש לעצמנו כיצד אחרים רואים אותנו.
אנחנו מפתחים את הדימוי העצמי שלנו או התפיסה העצמית שלנו בהתבסס על הפרשנות שלנו לגבי תפיסת האחרים אותנו.