אבק כוכבים

צלצול בדלת הקפיץ אותי. קמתי באמצע פגישה עם שחקן יקר לליבי והלכתי לפתוח. בפתח ביתי עמדה שכנה כועסת מאד. מישהו חוסם לה את האוטו, הילדים ברחוב אמרו שראו אותו נכנס אלי. אמרתי שלא יכול להיות ונכנסתי חזרה לפגישה.

מלמלתי לעצמי על החוצפה שלה לצלצל בתוקפנות כזו בדלת ועוד להאשים בבטחון מלא ש"חוסם הרכב שלה" נמצא אצלי כי ככה אמרו לה.
הוא נע באי נוחות בכסא. "על מה כעסה השכנה?" הוא שאל, ואני אמרתי שלא חשוב, חוסמים אותה ובוא נמשיך כי היינו בנקודה חשובה. "זה אני", הוא אמר.

זה היכה אותי בתדהמה. ולמה חשבתי שזה לא הוא? למה בכלל לא עלה בראשי? משום מה לא נראה לי הגיוני שספורטאי מקצוען ינהג בכזה זלזול והשגת גבול. אולם, באותו הרגע שיצא להזיז את רכבו הבנתי. הוא כוכב!

התחושה בארץ שלנו היא שלכוכבים הכל מותר. הרי הוא אמר זאת בהתחלה. חינכו אותי רע. אני כוכב מגיל צעיר ואף אחד לא דרש ממני מעולם. על הכל סלחו לי. איפשרו לי לעגל פינות. תמיד כולם רצו יותר ממני. גם היום אני מוצא עצמי מסתפק במועט ואני יכול הרבה יותר.

זו לא פעם ראשונה שאני פוגשת את הגישה הזו. פעם, ספרה לי שחקנית כדוריד בכירה שכשהיא מתעצבנת על המאמן שלה אז היא מתאמנת לאט. "עושה לו דווקא" היא מספיק טובה וחשובה והוא ירכיב אותה ויתן לה הרבה דקות כי הוא צריך אותה. היא הכוכבת של הקבוצה.

ולי זה מפריע.

המחשבה שמישהו ספורטאי מוכשר, אפשר לומר כוכב על, ולכן לא דורשים ממנו יותר מדי, מקוממת אותי. לא רק שצריך לדרוש ממנו, הוא צריך לעבוד קשה יותר מאחרים! יש לו את היכולת והכישרון, עכשיו צריך להביא אותו לקצה היכולת.

הגישה. הגישה היא שהורסת את הספורטאים המוכשרים הללו.

כשאני טענתי באחת משיחותיי עם ספורטאי מצטיין כי הוא צריך להתאמן יותר קשה מכולם, בגלל שהוא מוביל, שהוא צריך להגיע לאימון ראשון ולרוץ הכי הרבה, הוא כמעט ניתק את הקשר איתי. הוא לא הצליח להבין למה הוא צריך לעבוד קשה אם הוא כבר מצליח. כמעט השתגעתי.

תחשבו על זה רגע, האין כל מהות הספורט לתת את הכי טוב שלך? להגיע לגבולות היכולת ואף לפרוץ אותם? לשבור שיאים, לאסוף גביעים ומדליות?

אתם יודעים מה, אולי הם צודקים. אולי באמת לא צריך לעבוד קשה אם גם גישה בינונית מאפשרת להם להצליח.
פעם כבר אמרתי, אנשים בינוניים תמיד במיטבם.