לפרשנות השפעה משמעותית על הביצוע
תיאוריות פסיכולוגיות שונות התנצחו בשאלה מהי הסיבה להתנהגות האדם.
כשאדם מחליק במדרגות ותופס במעקה הנמצא לצידו, מתנשף רגע ואומר לעצמו "יכולתי לשבור רגל", האם הוא קודם החזיק במעקה (עשה פעולה), ורק אחר כך הבין את הסכנה הטמונה בכך? אולי קודם עלה לו הדופק ומכך הוא הסיק שהמצב מסוכן? ואולי כל סדר הדברים הוא הפוך- קודם נבהל, הדופק עלה, הוא הבין שיש כאן סכנה, ואז אחז במעקה?
את האמת לא נדע, לפחות בשלב זה של המחקר הפסיכולוגי. אנשים שונים מנתחים ותופסים את סדר האירועים אחרת, אולם איך מתנהלים באירועים כאלה זה כבר תלוי בנו.
אירועים נעימים וכואבים פוגשים אותנו כל רגע ורגע בחיינו. ניצחון בתחרות, כמו גם הפסד, מעוררים אצל כל אחד מאיתנו מערכת רגשות ומחשבות שונה ובעקבות כך, תגובתנו למה שיבוא אחר כך תהיה אחרת.
אני לא יודעת מה מפעיל את מה במנגנונים המוחיים והרגשיים שלנו, ואין תיאוריה אחת משכנעת יותר מהאחרת, אך מה שאני כן יודעת לאחר שנים רבות של עבודה וניסיון עשיר הוא שהדרך בה נפרש את האירוע היא זו שתקבע גם איך נגיב אליו.
אם הפסד יתורגם אצלנו במערכת הפנימית כקטסטרופה, אז התגובה ההתנהגותית שלנו תהיה בהתאם. לעומת זאת אם אותו הפסד יעבור פרשנות של הזדמנות ללמידה וכחלק ממכלול החיים, אז התגובה שלנו תהיה אחרת. יעילה יותר.
ובקטן יותר? אם החטאתי "לייאפ" בכדורסל כשאני חופשייה, אני יכולה לבחור לרוץ להגנה ולהשקיע שם את כל כוחי כדי לנסות ולהשיג שוב את הכדור (לפרש את ההחטאה כהזדמנות לתקן מתוך הבנה שאני לא נמדדת על החטאה אחת אלא על המכלול) ובאותה מידה, אני יכולה לרוץ במהירות בניסיון מהיר לחטוף את הכדור עקב הכעס והתסכול ולעשות עבירה מיותרת.
אירועים כואבים ולא נעימים קורים כל הזמן, מקטנים ועד גדולים. לאן ניקח אותם, זו כבר בחירה שלנו.
אהבתם? שתפו את הפוסט:
פוסטים נוספים
היום ילדים נולדים לתוך מכשירים חכמים שנושאים בתוכם מקורות מידע אין סופיים, הם יודעים להשתמש בהם ולשלוף אותם מהר מאיתנו ועדיין הם לא מספיקים להם בכדי להצליח בחיים.
הם חייבים ללמוד את הדרך
ד"ר גיל גולדצויג, איריס הרץ ומיכל יערון מסבירים כיצד ניתן להשתמש בהומור להפגת מתחים וחרדות במהלך אימון או תחרות