אפקט מסיבת הקוקטייל

הלכתי לראות משחק כדורסל. אני מתה על כדורסל, אבל מאז שאני פסיכולוגית אני כבר לא מצליחה להנות מהמשחק בנאיביות. אני כל הזמן מסתכלת על שפת הגוף של השחקנים, על התנהגות המאמנים, השופט, הקהל….

הפעם מצאתי עצמי מתרכזת בהתנהגות המאמנים. הם היו 3 לצד המגרש. מאמן ושני עוזריו. המאמן דיבר הרבה אל הספסל ומדי פעם קרא לשחקניו. הוא התרכז באחד מהם, הסב את תשומת ליבו וזרק לו מילה או שתיים. אחד העוזרים, שהיה מאד פעיל ואף העביר את פסקי הזמן, נתן כל הזמן הוראות מרחוק אל שחקנים שונים. מיותר לציין שהיה רעש באולם, ואף אני שישבתי לא רחוק מהספסל בקושי יכולתי לשמוע את דבריו. תהיתי ביני לבין עצמי, בשביל מי העוזר צועק כל הזמן. האם בשביל עצמו או בשביל שחקניו? האם הוא חושב שהם שומעים אותו? האם הוא יוצא מנקודת הנחה שהם שומעים אותו? והאם הם באמת שומעים אותו? האם הם קולטים כל מה שהוא אומר או רק חלקים מדבריו, ואם כן אילו חלקים?

חוקר בשם Cherry תאר בשנת 1953 אפקט הנקרא "אפקט מסיבת הקוקטיל". הטענה היא שאדם הנחשף למספר רב של שיחות (כמו הרחש במסיבת קוקטייל) שאליהן הוא איננו קשוב (לרב כי הוא עצמו עסוק במטלה אחרת או שיחה אחרת) ידע לזהות את שמו או מילה משמעותית אחרת (כמו "הצילו") או צליל בולט (כמו פיצוץ) גם בשיחה שלא היה קשוב אליה. אם יתבקש אחר-כך לתאר מה היה בשיחות, הוא לא ידע, אולם לשמו הוא שם לב. כלומר, על אף שלא הפנה את תשומת ליבו לאותם גירויים, כן קיים עיבוד מידע בסיסי, שבו יש מידע העובר עיבוד על סמך הבולטות הפיזיקאלית שלו כמו צליל (הירייה) או על סמך משמעותו הסמנטית החשובה (כמו שמו הפרטי).

ההבדל בין שני המאמנים יכול להיות מוסבר על ידי אפקט מסיבת הקוקטייל. עוזר המאמן שהשקיע אנרגיה רבה בניסיון להעביר מידע לשחקניו, קרוב לודאי שרובו נעלם ברעש המשחק והקהל. המאמן השני, שדאג להסב את תשומת לב השחקן ואז לדבר אליו בקצרה, העביר לו מסר אליו הוא היה קשוב. קרוב לוודאי שהקול של המאמן הוא מוכר ובעל בולטות גבוה יותר מזו של עוזר המאמן, ולכן המערכת הקוגניטיבית של השחקנים, "מתוכנתת" לקליטה של המסרים שלו. כמו כן דיבור קצר ושל מילים מוכרות כמו מספר התרגיל, יאפשרו לשחקנים לקלוט את המידע על אף שהם עוסקים בדברים אחרים בו בזמן.

מה אנחנו למדים מכך?

ראשית, אם המאמנים רוצים להעביר מסרים ברורים בתוך ההמולה לשחקניהם, עליהם להשתמש בדברים קצרים, ברורים ומוכרים – כלומר, כאלו שהשחקנים מכירים מהאימון. כך יוכל המאמן להעביר מסרים על-אף ובתוך העומס הרגשי והקוגניטיבי של המשחק. המאמן יכול "לזרוק" לחלל האוויר מילה או שתיים שהשחקנים מתורגלים בהם, ואלו יעברו עיבוד מהיר ויישמו זאת במגרש. ריבוי מילים ומסרים עשוי לגרום למילים להפוך לרעש שיתמזג ברקע.