הדרך למעלה

ישב אצלי בחור צעיר ושאפתן. הוא רוצה להיות אלוף אולימפי בסייף ומוכן לעשות הכל בשביל זה. אבל במקום לשעוט קדימה הוא מתעסק בחסמים ומעכבים שיוצר לעצמו מבלי באמת להיות מודע להם. הוא מספר איך גדול הסייפים הגיע ממשפחה של סייפים ולכן זה זורם בעורקיו. ואילו אצלו בבית ההורים לא מבינים מה זה בכלל נותן להיות סייף.

הוא פותח את המפגש באחד המשפטים המוכרים שלי, את אמרת שצריך להסתכל על הדרך ולא על התוצאה. אז אני יודע מה הדרך שבה הוא הגיע למעלה. ואני לא יכול להשתמש בה.

על זה אי אפשר להתווכח, אבל האם יש רק דרך אחת להשיג את המטרות שאנחנו מכוונים לעצמנו? יותר מזה, האם דרך שמתאימה למישהו אחד ותביא אותו לפסגה תתאים בהכרח לאחד אחר?

הסתכלתי על קבוצת רכיבה מקצוענית המכילה 24 ספורטאים בכירים בטווח גילאים רחב וממדינות שונות. לכל אחד סיפור שונה, הסטוריה שונה, רקע שונה, והנה, כולם הגיעו למעלה.

אחד נולד למשפחה של ספורטאים. בכלל לא נשאלה שאלה. הוא חונך לספורט עוד בבטן אימו. הוא זרם עם המשפחה ובעיקר עם הסבא המכור. נהנה מהיחס החם על האהבתו לספורט בכלל ולאופניים בפרט, ואוהב את השיח המשפחתי על זה. אמנם גדל במקום קטן ולא השגי, אבל בכל זאת הגיע גבוה וידו עוד נטויה.

אחר התגלגל במקרה. נפצע בספורט בו עסק והחלים דרך רכיבה על אופניים. התאהב. כולם חשבו שהוא משוגע. שאחרי כזו פציעה פורשים. ואיך יש לו שוב כח להתחיל הכל מהתחלה. והוא התעקש. מכור ללחץ ולתחרותיות. ובכלל, מלא מרץ ואוהב לעבוד קשה.

שלישי גדל במדינה בה ספורט הוא דרך חיים וענף האופניים פופולרי במיוחד. יחד עם הרבה חברים הגיע אליו והתגלה כמוכשר. זה לא מנע ממנו לעבוד קשה ולהשקיע את כולו בספורט. אכן, הרוב פרשו בדרך אך הוא המשיך והגיע למקומות מאד יפים.

הרביעי הגיע ממדינה קטנה וענייה. הבין כבר בגיל צעיר שספורט השגי יכול להוות קרש קפיצה אישי עבורו ועבור משפחתו. הדבר נתן לו מוטיבציה גדולה והוא השקיע ועדין משקיע רבות. מתאמן קשה ושמח לשלוח את אחותו לאוניברסיטה. הוא נהנה מהתוצאות ומאמין שיצליח להוציא אותם ממעגל העוני.

וזה נכון לגבי כל דבר הישגי, כל אחד והדרך שלו להגיע למעלה, אך דבר אחד בטוח, הדרך למעלה ארוכה ודורשת הרבה עבודה קשה.