המשבר שלא היה

יערה עברה חודש של שפעת. היא הייתה ממש חולה וקיבלה אנטיביוטיקה. אבל לא ויתרה על האימונים, מה שגרם לגוף שהיה חלש מאוד לקרוס והיא נאלצה להיות במנוחה מלאה יותר מהמתוכנן. היא התקשתה לעצור ולתת לגוף להחלים לגמרי.
גם המאמנים לא עזרו לזה, ולא השכילו לשלוח אותה הביתה כל פעם שהגיעה לא מספיק בריאה. אני פגשתי אותה באמצע התקופה ושלחתי אותה למיטה חזרה.

אחרי שבועיים נפגשנו שוב. הצבע הוורדרד חזר ללחיים ויערה נראתה מאוששת למדי. חזרה להתאמן והייתה מלאת מוטיבציה, אבל גם מלאת חששות מהיכולת הפסיכולוגית שלה לחזור לתכנית האימונים.

היא חשה שברמה הפיזית היא תוכל לחזור לעצמה די מהר, אך ברמה הפסיכולוגית היא חווה משבר אמון עם הגוף שלה.

נסיתי להבין מה הסיבה למשבר הזה שהיא חשה. וכל מה שאמרה זה שהיא עוברת עכשיו משבר גדול אז אולי לא תצליח להתגבר עליו. עניין המשבר לא היה לי ברור, וניסינו לאפיין אותו, הוא סבב בעיקר סביב המחלה ומחסור באימונים לתקופה ארוכה.

איך שר אריק איינשטיין, אולי זה רק משבר קטן וזה חולף. אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף… הרגשתי שהיד על ההדק קלה מידי.

הרבה פעמים אנחנו מרגישים לא טוב ברמה הפסיכולוגית. זה הגיוני. הגוף חולה, חולשה גדולה, קושי להתאמן, ירידה ביכולת וכו. אכן תחושה קשה ולא נעימה לספורטאי שה'אני' שלו בנוי על הביצועים שלו. תחושה מעוררת פחדים ללא ספק. הכל הגיוני.

אך האם כל תחושה קשה שעובר ספורטאי היא משבר או סיטואציה לא נוחה שצריך לצאת ממנה? התחושה שנוצרה לי בשיחה עם יערה, ואני פוגשת אותה פעמים רבות היא, שכל סיטואציה לא נעימה מתורגמת למשבר במקום להבין שחלק מהעבודה המקצועית שלנו היא להיפגש גם עם רגשות לא נעימים.

בקלות רבה מידי אנחנו מתרגמים סיטואציות לא נעימות למשבריות מה שהופך את ההתמודדות לקשה מידי. בחירת המילים לפעמים מייצרת עומס מנטאלי מיותר. לא כל אי נעימות היא משבר. לא כל קושי הוא משבר. לא כל הרגשה לא חיובית היא משבר.

לא כל אפצ'י הוא התחלה של דלקת ריאות ולא כל ירידה בכושר היא "סיום הקריירה". היא רק מעידה על זה שעכשיו צריך להתאמן מחדש עד השלמת הפער וחזרה לכושר הגופני החיובי. ככה גם מבחינה פסיכולוגית. לא כל ירידה בחוזק הנפשי היא משבר. לעיתים צריך רק לחזור לעבוד נכון ולהיות מודע למצב, וכבר מחלימים גם בנפש.

שיגמר כבר החורף הזה והשפעות. מחכה ממש לאביב!!!