חברות מפולניה

ניסיתם פעם לחשוב באילו מצבים בחיים אנחנו בוחרים לקחת אחריות על מעשינו ובאילו אנו נמנעים? מוצאים עצמינו מתרצים ומסבירים שזה לא אנחנו וזה לא באשמתנו?

הרי לא סתם אנו "מתחמקים" מלקיחת אחריות. יש לנו רווח גדול מההימנעות הזאת. הדבר נובע מכך שאנו לא מנסים 'לא לקחת אחריות' אלא אנו מנסים 'להימנע מלהיות אשמים'. קרוב לודאי שרב חיינו כשעשינו טעויות זכינו לשמוע את הביטויים השגורים " אמרתי לך", "למה אתה לא עושה מה שאומרים לך", " אם תעשה… אז יקרה…". בקיצור, חונכנו להימנע מלהיות אשמים ובאותה נשימה אבדנו את זכותנו להיות אחראים. ויתרנו על הזכות להיות בשליטה על הקורה איתנו וללמוד מהטעויות שלנו.

ומה לזה ולעיסוקינו בספורט?

איך שלא נסתכל על זה בתוך הביצוע הספורטיבי אנו עושים טעויות. פותחים מרוץ בקצב מהיר מידי, לוקחים סיבוב לא טוב על האופניים, החלפה לא מוצלחת בתחרות טריאתלון, מקבלים החלטה שגויה או פורצים מהר מידי. לאחר התחרות, חשיבות גדולה יש ליכולת שלנו להתבונן על הביצוע שלנו וללמוד ממנו להמשך ללא קשר לתוצאה. מסתבר שלטעויות שלנו אנו מוצאים הסברים רבים. תמיד יש מי שאשם או מי שגרם לנו לעשות טעות או שסתם היה לנו מזל רע (יחוס חיצוני). עד כמה שיש אמת בכל התירוצים וההסברים שלנו, מסתבר שאם נוכל ולו במעט לראות את החלק שלנו שאחראי על הביצוע, גם הכושל ביותר (יחוס פנימי) נוכל לקחת אחריות על האירוע, נוכל בזכות זאת ללמוד מהטעות ולהשתפר לפעם הבאה.

כלומר, לקיחת האחריות מאפשרת לנו ללמוד מטעויות והימנעות מלקיחת האחריות וחיפוש אחר אשמים (העיקר שלא האני הפרטי), אולי מרגיעה בטווח הקצר אך משאירה אותנו ללא אחת היכולות היותר חשובות של ספורטאי וזו הלמידה, היכולת להשתפר לעתיד.

כי אם זה לא באחריותינו למה לנו לעבוד קשה כל כך?

אז מה עושים – כשמתחילים להרגיש לחץ מצד האשמה, חושבים איפה אני לוקח אחריות ומתחילים לעבוד.