הכל מתחיל בשוליים

כשאנחנו מסתכלים על ביצועים והישגים של ספורטאים, אנחנו רואים כי הם מורכבים מאוסף גדול של חלקי אירועים. בסופו של יום התחרות מוכרעת הרבה פעמים על קוצו של יוד שנשען על עומק גדול של אירועים מקדימים. התחרות אמנם מסתיימת בדקה ה-90 והספרינט האחרון בתחרות ריצה הוא קריטי, אך אלו נבנים על מהלך האירועים שקדם להם. רגעים או אירועים שחשיבותם הרגעית בהווה נראית זניחה עשויים להתברר כנקודות המפתח בהפסד או בכישלון.

למשל, שייטים אוספים נקודות רעות לאורך כל התחרות. השייט שצבר הכי מעט נקודות יהיה זה שינצח בתחרות. מעניין כי ההבדל בסיומה של התחרות הוא דווקא בשיוטים הפחות טובים של אותו שייט ולא בשיוטים המצטיינים. למשל, בשיוט נתון, כששייט לא עובד מספיק קשה ומסיים במקום 17, בשוליים, במידה והיה משקיע יותר היה יכול לסיים את השיוט הרע במקום 13. הפרש זה של 4 נקודות שנראות בזמן אותו שיוט כחסרות משמעות יהיה אלו שבסופו של דבר יקבעו את הדירוג.

כך גם קורה בקבוצות ספורט. בקבוצת כדורגל בתקופות רבות הקבוצה זקוקה לשחקני הספסל כדי שיעזרו במשימה. יתרה מכך, קבוצה שיש לה ספסל שעובד קשה הדבר משמש כמנוף וכדחיפה לשחקנים שבחוד להתאמץ כדי לשמור על מקומם. פעמים רבות אנו רואים כי למאמן יש נטייה לא להתייחס לשחקנים בקצה ההיררכיה בצורה רצינית ולהבין את חשיבותם. על פי רב שחקנים אלו יסתובבו מתוסכלים ומאוכזבים וכשיצטרכו אותם למשימה ברגע הקריטי יהיה קשה מאד לגייס אותם ואלו בדיוק המצבים בהם הקבוצה עשויה להיכשל בסופו של דבר.

אפשר לראות את התופעה גם במסגרות תחרותיות אחרות בשלל ענפי הספורט. ליגות שנחשבות חזקות ואיכותיות הן ליגות בהן גם הקבוצות המדורגות במקומות הנמוכים בטבלה הן קבוצות עם עוצמה. גם במשחה של 100 מטר, כששמונת השחיינים קרובים זה לזה מבחינת הזמנים, המשחה כולו יהיה עוצמתי. בטריאתלון, בו שלושה מרכיבים ענפיים, פעמים רבות התחרות תוכרע דוקא בענף בו המתחרה חלש יותר.

איך שלא נסתכל על זה, הנטייה הטבעית שלנו היא להשקיע אנרגיה בחלק מהזמן ובחלק מהדברים ובעוצמות שונות. הדבר נכון שכן, חשוב לחלק את המשאבים שלנו בצורה אסטרטגית ויעילה. אי אפשר להשקיע תמיד כל הזמן בעוצמות גבוהות בכל הדברים וגם אין צורך בכך. מה שחשוב לדעת הוא לא לזלזל בשוליים. לפעמים התפל הוא לא פחות חשוב מהעיקר ויש לזכור שפעמים רבות השוליים יהיו משמעותיים לא פחות מהאמצע, מהמרכז.