אחריות קולקטיבית

כשאורית הפסידה בתחרות האחרונה שהייתה לה, היה קשה לעודד אותה. היא חשה אכזבה עמוקה מעצמה וכמובן חשה שאכזבה את הסובבים אותה. היא יצאה מהמזרן עם דמעות ביניים. דחפה קלות עמיתה שבאה לעודד ואם זה לא הספיק גם בעטה בתיק הציוד שחיכה לה ליד הספסל. אין ספק שהיא חוותה תחושת אכזבה. זה הגיוני. ההפסד השפיע על הדירוג הכללי שלה והאכזבה נדרשת פה. זה מקובל, לגיטימי ואפילו דורש כמה ימים של "אבל". ובכל זאת משהו בהתנהלות שלה לא היה לגיטימי. בנוסף קיבלתי טלפון מוטרד מהמאמן שאומר שאורית לא "יוצאת" מהבאסה של ההפסד, גם לאחר חודש.

המנהלת העסקית שלי, חוצה את הכביש רק באור ירוק ורק במעבר חציה. בתאוריה כולנו כאלה, אבל בפועל, אנחנו מעגלים פינות פה ושם ברגע שזמננו קצר והכביש לכאורה פנוי. התלוויתי אליה לאסוף את הילד שלה מהגן, הוא בן שנה ועדיין בעגלה. בדרך הביתה יש צורך בחציית כביש.
בעוד הרבה אמהות חצו את הכביש מול הגן ולא במעבר חציה, התעקשה רותם לעשות סיבוב קטן ולחצות את הכביש במעבר חצייה. אני בעד לציית לחוקים, אבל זו נראתה לי התנהגות חריגה ביחס לסביבתה.

רותם הסבירה את התנהגותה בכך שזו שעה שילדים מסתובבים בחוץ, ואיזו דוגמא היא תהווה עבורם אם תחצה שלא במעבר חצייה? מיד התחברו לי הדברים, רותם מודעת לאחריות הקולקטיבית שלה.

אורית לעומת זאת, לא הייתה מודעת לכך כשמשכה את האכזבה שלה למעלה מחודש. כמו ספורטאים טובים אחרים, היא שחקנית שאפתנית ומובילה בתחומה. היא יכולה לחוש אכזבה כשהדברים לא מסתדרים לה וכשלא הולך לה טוב אולם, זכותה לתגובה חיצונית, מוגבלת.

מוגבלת? כן, לכל אחד מאתנו ובמיוחד לאנשים שהם מובילים בתחומם יש אחריות קולקטיבית.

אחריות קולקטיבית מדברת על הרעיון כי לפרט אחריות של השפעת התנהגותו על הסובבים אותו.

לתחרות הבאה אורית הגיעה אחרת לגמרי. אחרי כמה מפגשים בינינו, היא הבינה שהיא מהווה סמל בענף בו היא עוסקת, ושעליה לקחת אחריות לדרך בה היא מתנהגת בנוכחות כל אותן ספורטאיות המעריצות אותה כל כך, ורואות בה מודל לחיקוי. ובהתנהגות הזאת היא הוותה מודל של אופטימיות, אמונה וקבלת הכשלון כחלק בעולם הספורט. חשוב שתראה לכל הסובבים אותה כי היא יודעת להתמודד גם עם רגעים קשים.

האחריות הקולקטיבית מחייבת אותנו לזכור כי אנחנו לא חיים בריק ובמקרה של ספורטאים מצטיינים הם מהווים מודל לספורטאים אחרים. ועליהם לזכור תמיד כי הם מודל לחיקוי וכי יש להם אחריות על המסרים שהם מעבירים גם אם לא באופן ישיר, אלא על ידי כך שהאחרים צופים בהם.

בסופו של דבר המסר עובר, לא במילים אלא במעשים.