לפעמים יותר קל לתחזק את הכישלון מאשר להודות בו

הלכתי לקולנוע עם חברה. נכנסתי לסרט ואחרי חצי שעה הרגשתי שאני כבר לא נהנית. התלבטתי אם לצאת או לא. מחד, לא כיף לי. מאידך, אולי הוא עוד יהיה יותר טוב? ואולי אתחרט אם אצא? ובכלל, כבר שילמתי אז למה שלא אשאר עד הסוף?

חשיבה זו מתארת את אחת מטעויות החשיבה המוכרות הנקראת – עלות שקועה.

עלות שקועה זה מושג הלקוח מהפסיכולוגיה של הכלכלה ונכון במצבים רבים בחיים.

המושג מתאר מצבים בהם הוצאה שכבר בוצעה ולא ניתנת להחזר (ולכן כבר אינה רלוונטית לקבלת החלטות עתידיות) משפיעה על קבלת החלטות שלנו בהווה.

מסתבר, שמבחינה רגשית אנו מתייחסים למה שהוצא כמו הוא עדיין ברשותנו. במצב שכזה, השיקולים שנעשה יהיו מוטעים ומוטים. הדוגמא הקלאסית לתופעה, שמכונה גם "ההוצאה האבודה", היא בשיקולים מוטעים של מנהלים. אלו נטו להמשיך בפרויקטים כושלים על אף שהיה ברור שהפרויקט כבר לא יצליח. גם בעלי עסקים שלא מצליחים נוטים הרבה פעמים לשפוך עוד כספים על העסק על מנת לשקמו. רבים מהם נכנסים למערבולת ממנה יוצאים עם הפסדים גדולים יותר.

בעולם הספורט, אנו רואים את הטעות הזו רבות. ניקח לדוגמא מאמן שמחליט כי יש לו שחקן שהוא רוצה לקדם. הוא מרכיב אותו במשחקי הקבוצה ונותן לו דקות משחק רבות. באימונים הוא משקיע בו ומנסה לקדם אותו. עובר זמן והשחקן לא מביא תפוקה שתצדיק את השקעת המאמן. או אז צריך המאמן להיות מספיק אמיתי עם עצמו ולהבין שהחלטתו הייתה שגויה, ולפעול מתוך הבנה זו.

אולם, לעיתים אנו נמנעים מלהתעמת עם החלטות שגויות שלנו. אחד המנגנונים שמונעים ממנו לעשות זאת היא התחושה ש"בשביל מה השקעתי כל כך הרבה ועכשיו אוותר..? עדיף להמשיך שלא ארגיש שבזבזתי את כוחותיי". מה שקורה בפועל הוא שבזבוז המשאבים נמשך. למאמן קשה להבין (מבחינה רגשית) כי ההשקעה שהושקעה כבר לא תחזור.

צריך לזכור: עלות שקועה איננה בזבוז עקב החלטות שגויות (טעויות אנחנו עושים בחיים – והרבה). עלות שקועה מתייחסת למשך השקעה בהחלטה לא נכונה, בגלל הלקיחה בחשבון של אותם מרכיבים (משאבים של זמן, כסף ואנרגיה) שאינם ברי החזרה.