מנגנון בקרה פנימי

אני עובדת עם שחקן כדוריד מדהים. הוא משחק בליגה בכירה ואנחנו עובדים כבר תקופה ארוכה. לשמחתי הוא התקדם מאוד בכישורים הפסיכולוגים שלו ויש לו משחקים מצוינים.

אחד הדברים ששמנו לב בעבודתנו זה שכל עוד הוא משחק "פשוט" ולא מתוחכם, עוקב אחרי ההוראות, ביצועיו טובים וכמות הטעויות שלו קטנה.
אולם, אם הוא מתחיל להסתבך עם הכדור, לנסות למסור באופן "וירטואוזי" ולהתחכם, הוא מאבד הרבה כדורים ופוגע בביצועי הקבוצה. שוחחנו על זה רבות, על הצורך לנהוג באופן פשוט ולא מתוחכם.

ואכן במשחקים בהם הוא מצליח לדבוק בתוכנית, הוא משחק מצוין. התרומה שלו גבוה, הסטטיסטיקה מצוינת והוא מסיים את המשחק בהרגשה טובה מאד.

ואילו במשחקים בהם הוא "לחוץ" או לא מרוכז, תהליך קבלת ההחלטות שלו נפגע והוא מאבד הרבה כדורים, ופוגע בו ובקבוצה. האמת, אין לי בעיה עם טעויות ששחקנים עושים, זה חלק אינהרנטי מעולם הספורט התחרותי, אך לא ברור לי, למה צריך לעבור משחק שלם, ורק בסופו הוא שם לב להתנהלות הלא מקדמת שלו.

למה אני מתכוונת?

למשל, כשאנחנו יושבים בחדר ממוזג, אין לנו צורך כל רגע להדליק ולכבות את המזגן. למזגן יש מנגנון של בקרה פנימית וכל פעם שהוא מגיע לטמפרטורה הרצויה, הוא משהה עצמו ואח"כ חוזר לפעולה. כך עובדות מערכות רבות, יש להן מנגנון בקרה פנימי שמטרתו לתקן תוך כדי תנועה את הטעויות שהמנגנון מייצר.

גם הגוף שלנו יודע לעשות זאת, הזעה לדוגמא זהו מנגנון ויסות פנימי, כך שינויים בדופק וכך משתנים פיזיולוגים נוספים.

האין הדבר צריך להיות כך גם בהיבטים ההתנהגותיים שלנו? האין אנו צריכים להיות מסוגלים לבצע את אותו מנגנון של ויסות פנימי ולשים לב תוך כדי תנועה לטעויות שאנו עושים ולתקנן?

הרי בסופו של דבר, בביצועים בספורט, אנו יכולים לראות את מה שאנו עושים. אם אותו שחקן, עליו ספרתי, מאבד מספר כדורים באופן די רציף, לא הגיוני יותר שהוא ישים לב תוך כדי תנועה ויפתח מנגנון בקרה פנימי?

מנגנון הבקרה הפנימי צריך להתפתח בתהליכי האימון כמו כל יכולת אחרת. תחילה יש לעבוד על מודעות לצורך, ואז ולפתח דרכים לזיהוי תוך כדי תנועה. זה לא פשוט אך אפשרי. מודעות בתחילה ולקיחת אחריות בהמשך, אילו היסודות ליצירת מנגנון ויסות פנימי.