הכל עניין של פרספקטיבה

גור הוא נער בן 17. עיניים ירוקות כמו שדה חיטה עם נגיעה של קרני השמש. הוא אתלט מחונן. בשונה מרוב הילדים הוא לא חובב משחקי כדור, אבל מאוד אוהב לרוץ. גור החל את דרכו באתלטיקה כשהיה מאד צעיר, "כדי שיוציא קצת מרץ" כמו שאימו אומרת, ומאז נשאב לעולם הריצה. הוא שונא להפסיד. כמו כולנו, אבל חסר סבלנות לעיתים ובעל "זכרון קצר".

השבוע הגיע מאד מתוסכל בשל תקופת אימונים גרועה שעוברת עליו, כך הוא מצהיר.

ומה שהכי גרוע מבחינתו, זה שהמאמן שלו לא מסכים איתו.

המאמן של גור שותף לתהליך שאנחנו עוברים. יש ביניהם קשר טוב והוא לוקח חלק פעיל באחריות שלו על החלק הרגשי של גור. אבל, הפעם המאמן טוען שתחושת הרגרסיה של גור היא טובה ואף נחוצה. היא מעידה על עומס ותקופה של צמיחה.

הוא מסביר שכחלק מהלמידה השיפור התמידי יש תחושה שאנחנו הולכים אחורה. קצת כמו לקחת תנופה, מסיטים את הגוף לאחור כדי להביא את מלוא הכוח לפנים. הוא חש שהגוף של גור עייף מהמעמסה ונכון יותר להוריד הילוך. אבל לגור קשה לקבל ולהכיל את הרצון שלו. ואי ההסכמה הזאת רק פוגעת במצב רוחו של גור ובבטחון שלו.

הוא סיכם את התקופה "התקופה היא קטסטרופה וממש אין לי עתיד".

הסתכלתי בעייניו היפות. הן קיבלו גוון טורקיזי, כמו צבע הים. הסתכלתי עליהן וחייכתי. "אני יודע" הוא אמר לי, "העיניים שלי משנות את הצבע. זה תלוי בצבע של החולצה שלי". ואני חייכתי. טעות נפוצה היא לחשוב שהעיניים משנות את צבען. זה לא נכון. לעיניים תמיד אותו צבע, אך הצבע שאנו רואים הוא ביחס לצבעים מסביב. לצבע הבגדים, לכמות האור בסביבה וכדומה. עיניים לא משנות את צבען. נקודת המבט שלנו שונה. הפרספקטיבה משתנה. זה הכל עניין של פרספקטיבה.

חייכתי לגור והסברתי לו את הטעות הנפוצה. הראיתי לו את נקודת המבט השונה שלו ושל המאמן שלו על התקופה הנוכחית. בעוד גור חווה רגרסיה ללא עתיד, המאמן שלו רואה בתקופה התקדמות והשתפרות. גור צריך לשנות את נקודת המבט שלו. הוא חייב להבין שבתהליך ההתפתחות יש תקופות שגם כשלא רואים את הערך שלהן, הן עדיין עובדות בשבילו. למזלו יש לו מאמן טוב שהוא מאמין בו ולכן יכול בקלות יחסית לראות גם את נקודת המבט שלו.

לפעמים גם הדברים הברורים ביותר, נראים מעורפלים מנקודת מבט אחרת.