תשאר במשחק

הגיע אלי השבוע שחקן כדורסל מקצועי בתחילת הקריירה שלו. לא מכבר עלה לליגת הבוגרים והחליט שהוא לוקח עזרה לפני שיש בעיות. גישה שמאוד אהובה עלי… ללכת לטיפול כדי למנוע היווצרות בעיות עתידיות.

הוא ישב מולי וסיפר על האכזבה שהוא חווה מהמאמן, בזמן שכולם אומרים שהוא מהחמישייה הטובה בקבוצה, זמן המשחק שלו מאוד קצר. הוא מוצא עצמו רוב המשחק על הספסל וזה משעמם אותו וגורם לו להתקרר פיזית ומנטאלית ובגלל זה הוא מאבד עניין.

האמת אין כאן שום דבר חדש, הרבה מאוד שחקנים שעולים בדרגה, חווים את זה שמקומם כאלופים בליגה צעירה הופך לדגיגונים בליגת העל. זה קורה בכל ארגון הירארכי, גם במקומות עבודה, מישהו מקבל קידום ופתאום הוא נתקל ביחס של טירון, אפילו שהוא כבר וותיק ומכיר את המערכת מצוין.

מה שכן הפריע לי בדבריו הייתה העובדה שהוא "מוציא" עצמו מהמשחק ברגע שהוא על הספסל. מה זאת אומרת מאבד עניין…? מתקרר..? כשאתה על הספסל אתה ממשיך לשחק, ללמוד את המהלכים של היריב, לחפש נקודות תורפה, להבין מה הקבוצה שלך עושה כדי שברגע שיחזירו אותך למשחק אתה תהיה שם במאה אחוז.

זה כמעט כמו להגיד שכשהכדור לא אצלך ביד אתה לא משחק. מה פתאום? אתה כל הזמן משחק, מנסה לחטוף, להגן, לעזור לקבוצה, אתה חלק ממהלך המשחק מתחילתו ועד סופו, לא משנה באיזה חלק של המגרש אתה נמצא. אתה מעודד את החברים ולומד את היריבים ואתה נשאר בתוך המשחק עד שהזמזם צפצף שנסתיים.

זה כמו ששחקן שחמט יוריד עיניים מהלוח בזמן שהיריב שלו חושב על המהלך הבא. הוא לא… הוא נשאר שם לראות לאן הולכים המבטים על מה הוא חושב ומה הוא מתכנן.

ואגב זה נכון לגבי כל הענפים גם כשאתה במרוץ שליחים ואתה האחרון לצאת לדרך, אתה עוקב אחרי חברי הקבוצה שלך בציפייה דרוכה ומוכנה לצאת לדרך כמו חץ שמתוח על הקשת לפני השחרור. בטח ובטח אם אתה מתאגרף שיושב בפינת המזרן לריענון והיריב שלך מסמן למאמן שלו שהוא חטף בצד, אתה חוזר לקרב ומכוון לאותה נקודה מציקה.

אגב, גם שחקני תאטרון שנמצאים מאחורי הקלעים, השחקנים המקצוענים, בחיים לא יצאו מהדמות בסצנות שהם לא על הבמה. הם נשארים בדמות וחווים אותה עד סוף המחזה. אז כשתהיה שם מתחילת המשחק ועד סופו דרוך על הספסל כמו שאתה דרוך על המגרש. ככה תוכיח שאתה כבר לא דג רקק ואתה מוכן להתמודד בליגה של הבוגרים.