תקופת האבל

תאוריות רבות נכתבו על התמודדות עם אֶבֶל. אחת התאוריות טוענת שלהתמודדות עם אֶבֶל ישנם 3 שלבים:
הראשון, שלב ההכחשה. השני, שלב הכעס והשלישי, שלב ההסתגלות.

אֶבֶל הוא חוויה סוביקטיבית ולא רק במפגש עם מוות. ספורטאים רבים חווים את רגעי ההפסד שלהם כארוע טראגי וחווים תחושת אֶבֶל.

אך האם ספורטאי יכול לקחת לעצמו את הזמן ולהתמודד עם ארוע האֶבֶל על כל שלביו?

באחד המפגשים לקראת אליפות חשובה, שאלה אותי ספורטאית מה לעשות אם לא תצליח באחד המקצים וזמן קצר לאחר מכן היא אמורה לצאת למקצה חדש? האם מותר לה בכלל להתבאס? מה היא יכולה לעשות כדי שההפסד לא ישפיע על המשך התחרות?

מקרה אחר היה לספורטאי שהתכונן לאליפות אירופה אך כשל כבר בקרב הראשון ויצא מהתחרות. את הבאסה שלו אפשר היה לחוש בכל אירופה. השאלה הייתה כמה זמןזה יארך? ואיך יחזור למעגל התחרויות ולהמשך?

ראשית, "להתבאס" ולהתאכזב לאחר הפסד הינם דבר טבעי לחלוטין, מעטים הספורטאים, בכל הרמות, שלא מתאכזבים לאחר הפסד או טעות שביצעו. השגיות ותחרותיות הם כוח מרכזי שמניע כל ספורטאי, אחרת היה פונה לתחום עיסוק אחר לחלוטין (סריגה לדוגמא 🙂 ).

אם כך, איך חווים את האֶבֶל וממשיכים בחיים?

כדי לתת מקום להפסד מצד אחד ומצד שני לאפשר לספורטאי להמשיך בהתמודדות הבאה, חשוב להגדיר מראש את "תקופת האֶבֶל". תקופת האֶבֶל הינו פרק הזמן שספורטאי מגדיר מראש לעצמו שמותר לו להתבאס, להתעצבן ולהרגיש רע עם ההפסד שכרגע חווה.

הזמן שמוגדר תלוי בענף, בסוג התחרות ומסגרת הזמן, כך שלדוגמא ספורטאי אחד יגדיר אותו כשעה בלבד שזהו הזמן בין המקצים, לעומת ספורטאי אחר שיגדיר את הזמן כשבוע, מאחר וזה הזמן שעומד לרשותו בין תחרות לתחרות הבאה.

חשוב ביותר ליידע את המאמן במסגרת זמן זו כך שיוכל לדעת מה עובר על הספורטאי שלו ולאפשר לו לנצל את הזמן הזה כראוי. בתום תקופת האֶבֶל על הספורטאי לצאת עם מספר תובנות מרכזיות בדבר הטעויות שעשה, הלקחים שלמד ודרך היישום שלהן בהמשך.

כמו בחיים לאחר אובדן של קרוב משפחה או חבר, לאחר "השבעה", החיים צריכים לחזור למסלולם הטבעי עם כוחות מחודשים והפנים לעבר העתיד.