תפקיד הדומינו האחרון

אריאל בחור כבר לא צעיר. איש עם חלומות גדולים, לא רק בספורט אלא בחיים בכלל.
העולם והחיים ברכו אותו בכישרונות רבים. הוא נבון ביותר, יצירתי מאד, בעל חושים חדים ואינטליגנציה רגשית גבוהה. בתוך כל אילו הוא מוצא עצמו פעמים רבות, חסר כישורים חברתיים וכמתקשה בין אנשים רבים.

הוא מנהל זוגיות מוצלחת ואוחז במקצוע מרשים, אך היכולת להתקדם מקצועית קשורה גם לחסרונות שלו ולא רק ליתרונותיו.

השבוע ישבנו כהרגלינו בפגישה. הזמן בנוכחותו עובר ביעף. הוא מרתק ומוכן ורוצה להעמיק את ההבנות שלו מול העולם. פעמים רבות אני מרגישה כי הוא מיטיב ממני לתאר סיטואציות רגשיות ולדייק במסר אותו הוא רוצה להעביר. "הבנתי השבוע" כך הוא אמר "שאני הדומינו האחרון בקבוצה, וככזה, אין לי הרבה מה לעשות".

צביטה. זה מה שהרגשתי כשדיבר. המשפט היה כל כך חזק והצליח להבהיר לי תחושה שכבר שמעתי מהרבה ספורטאים שלי במהלך הקריירה.

הדומינו האחרון בקבוצה. זה שאין לו השפעה על כלום. שיכול לעשות הכל הכי טוב מבחינתו ועדין לא ישפיע על הנעשה סביבו או אצלו. זה שתלוי בכל אחד מחברי השרשרת שלפניו. אם הראשון ייפול, כך גם הוא, ובאותה מידה אם זה שלפניו יחליט ליפול.

זו תחושה אישית מאד קשה להרגיש אחרון בשרשרת והיא מחדדת מאד את ההרגשה החברתית. אני לא באמת חלק חשוב בקבוצה. אין לי השפעה עלי או על האחרים. אני תלוי בחסדיהם ויכול להפגע בכל רגע.

נשמתי עמוק. הבנתי את דבריו והחלטתי לנסות למצוא עם אריאל דרך לזוז מהמקום הזה. הרי ברור שהתזוזה היא פנימית.
התחלנו לשאול שאלות כמו האם הוא באמת לא תורם בכלום? ומה היה קורה אם לא היה נופל, האם אז היה משפיע על הדומינו והתוצאה הסופית של התמונה? מה האחריות של האחרון בחבורה? ולמה מלכתחילה שם עצמו שם…?

אחרי שענינו על חלק מהשאלות בצורה יותר מעמיקה, שאלנו מה היה מוכן לעשות כדי לזוז משם ומה המחירים שעלול לשלם?

תוך כדי חשיבה, פתאום הייתה הבנה שהוא לא באמת נמצא שם. ושבעולם המודרני בו אנו חיים אפשר לזוז מהמקום הזה די בקלות.