תפקידנו כהורים

אבא שלי עליו השלום, אמר לי "בשביל כל מקצוע בעולם צריך ללמוד הרבה שנים, אבל בשביל המקצוע הכי חשוב, להיות הורה, לא לומדים וכל אחד עושה אותו".

המשפט הזה שלו מתחבר לי תמיד להורי הספורטאים שאני פוגשת בעבודתי. לאורך השנים, יצא לי לפגוש כל מיני דפוסי התנהגות של הורים והדברים מתחדדים כשאני רואה אותם "על הטריבונה" בתחרויות של ילדיהם.

המקום של ההורה בתחרות, פוגש אותנו במקומות רגשיים עם הצורך לגונן על הילד ולהשגיח עליו מכל מה שקורה שם בחוץ. והאמת, כל הפסיכולוגיה שבעולם, לא תוכל להסביר את ההתנהגויות השונות המופגנות על ידם.

ההורים בדרך כלל מתחלקים לאלו שמסוגלים להכיל את הסיטואציה, מבינים ללב הילדים, אבל לא מוציאים את זה החוצה. ואלו שמגיבים ברמה רגשית כאילו הם עצמם היו כרגע על המגרש וחוו את ההחמצה.

לאור הבנתי את הקושי שבדבר, "להיות הורה לספורטאי" אני לא יכולה לשפוט אותם, אלא רק להבין ולנסות לתרגם להם את הסיטואציה. זאת
הסיבה, אנחנו מרבים לערוך להורים סדנאות קבוצתיות טרום תחרויות.

הנה כמה טיפים ועקרונות שיכולים ללוות כל הורה שילדיו מתחרים:

כבוד
יש לכבד את המתחרים, החברים לקבוצה, ההורים האחרים. חשוב מאוד לכבד את השופט, זה המקצוע שלו. אל תקללו, תצעקו או תאשימו אף אחד, זה לא ישנה את התוצאה לטובתכם.

סמכות
בזמן התחרות וגם באימונים אם אתם שואלים אותי, יש סמכות מקצועית אחת, וזה המאמן. כהורים, אנחנו צריכים לזכור את זה ולהימנע מאמירה או ביקורת מקצועית, שיכולה לבלבל את הילד ולהכניס אותו לדילמות נוספות מעבר לתחרות עצמה.

הדרך
תנו תשומת לב לדרך שעבר הילד, תחמיאו לו על המאמץ, ההשקעה וההתמדה שמראה. חזקו את הדרך ולא את התוצאות. את שמחת הניצחון הוא יחגוג עם חברים, השביזות של ההפסד תצא לידכם בבית. תאפשרו לו.

הכלה
כהורים אנחנו צריכים לפתח יכולת להכיל את המצוקות של הילד, הרבה פעמים זה אומר להכיל את התסכול שלהם ממהלך התחרות עצמה. וזה דורש מאתנו להתעלות על התסכול שלנו.

עידוד
חשוב לעודד, תמיד, את כולם, המתחרים, החברים לקבוצה, הילד שלכם, המאמן, את החברים שיושבים על הספסל ומעודדים. העידוד יכול לחזק ולתת את המוטיבציה הקטנה הזאת לעשות מאמץ נוסף. חוץ מזה, מה אכפת לכם? ממילה טובה אף אחד לא מת.

פרופורציה
תשמרו על פרופורציה. זו רק תחרות ספורט אחת, מתוך עשרות שהילד יחווה במהלך חייו. תעזרו לו להכניס את התחרות לפרופורציה המתאימה. בסופו של דבר אף אחד לא מת, זו לא מחלה רק תחרות.

לסיכום, חלק מהתפקיד שלנו כהורים זה להיות גדולים. לא רק במובן הבגרות, אלא ממש להראות לילד שאנחנו מעל הכל. ואם ננהג בכבוד כלפי הסובבים, נעביר את הסמכות למאמן, נעודד את הילד על הדרך, נכיל את הקשיים שלו, נעודד את כולם ונשמור על פרופורציה – החוויה של התחרויות תעצים את שנינו.

כי הורה מפרגן ונוח על הטריבונה שווה ילד שמח ומצליח על המגרש.