תפסיק להעמיס

השבוע יצא לי להפליג בזיכרונות עם המנהלת העסקית שלי, כל אחת צללה לנעוריה וסיפרה כמה ספורטאית היא הייתה. רותם סיפרה שהייתה נווטת במרוצי ראלי. סיפרה על תחרויות פיראטיות שנערכו בארץ ואיך השתתפה במרוץ ראלי בין לאומי בירדן. ואפשר היה לשמוע שמץ של געגוע להתרגשות ולאנדרנלין.

אז למה הפסקת בעצם?

כי כבר לא הייתי טובה. היא סיכמה במשפט שלא הסתדר עם כל הסיפורים שסיפרה. המשכתי ללחוץ, מנסה להבין מה היה לא טוב… לא מסונכרנת עם הנהג, לא הקריאה נכון, טעתה בסימוני הידיים… מה?

ואז היא סיפרה שבאחת מהתחרויות הפירטיות שעשו בארץ, היא ניווטה לשני נהגים, מוטי- שהתחרה ברכב סובארו אימפרזה. ושחר שהתחרה בארץ עם פג'ו 106.

במילים אחרות היא התחרתה בשני מרוצים במקביל. סיפרה איך שהייתה מסיימת סיבוב, לוקחת כמה שלוקים של מים ויוצאת לסיבוב הבא, כך במשך 5-6 מקצים. תוסיפו לזה שהייתה צריכה לשנות קצת את ההוראות לנהגים, כיוון שמדובר על שתי קטגוריות נפח מנוע שונות.

זה כמו ששחקן כדורסל מוביל מהחמישייה הפותחת יסרב לצאת מהמשחק ויסמן למאמן שישאיר אותו, ויתעקש להמשיך ולשחק בלי רגע של מנוחה. מתוך מחשבה שהוא יכול לקחת על עצמו את כל הקבוצה. הרי זה ברור שהוא לא ישחק במלוא הפוטנציאל שלו, נהפוך הוא, מאמצע המשחק הוא יהיה עייף, פחות חד וייקח סיכונים יותר גדולים. סביר שיפגעו בביצועים.

אז מה הפלא שרותם חשבה שהיא לא טובה?

המבנה של התחרות הוא כזה שיש מספר מקצים. ובין מקצה למקצה הנהגים ואנשי הצוות, נחים, מתמלאים באנרגיה, ומארגנים את הרכב והמחשבה למקצה הבא. בעוד שרותם לא יכלה לעשות את ההתאפסות הזאת או לתת לגוף רגע של מנוחה, כי הייתה חייבת לצאת למקצה הבא.

התוצאה הייתה שלקחה על עצמה את המיקום הנמוך והרגישה (אולי אפילו בצדק) שלא הייתה מספיק טובה . בעוד שאם הייתה רק עם נהג אחד אולי הייתה מביאה גם הפעם בגביע.

(מאמר מוסגר, מרוצי ראלי בישראל בתחילת שנות ה2000 התנהלו באופן פיראטי כי לא הורשו על פי חוק. אבל המארגנים ביצעו אותן בכפוף לחוקי המרוצים הבינלאומיים, עם שופטים מקצועיים, כוונים, סדרנים ורכבים מקצועיים)