תן לי יד

לפני חודש הגיע אלי נער בן 14. הורים מקסימים המשולבים בספורט במינון הנכון, נער שאפתן שלוקח ללב את הטעויות שהוא עושה. לקח לו בדיוק שתיים וחצי פגישות להגיע לתובנה שאין לו ברירה אלא לעשות טעויות ולהמשיך הלאה.

מודה, זה היה פשוט כל כך ונפלא. הגשמתי חלום ישן שלי, לרגע הייתי קוסמת. האמא התפלאה מאד ושאלה "לא צריך עוד כמה פגישות כדי שיכיל את זה?" ואני חייכתי והסברתי שנערים בני 14 עושים, אמהות מכילות.

לצערי, המקרה הזה ממש אינו משקף את עולם פסיכולוגיית הספורט האמיתי, והשאלה של האמא היתה לעניין. אכן, ברב המקרים, אין לי אפשרות לפתור בעיה בשתי פגישות, זה פשוט לא מחזיק לאורך זמן.

ודווקא בעולם הספורט, אני נדרשת בתור פסיכולוגית, לתת מענה יחסית מהר. לא אגזים אם אומר, שרבים וטובים חושבים שפסיכולוג ספורט הוא קוסם. אני זוכה לפניות רבות שבהם המסר מהצד השני הוא, בואי תעשי קסם ותפתרי לנו את הקשיים. תני עיצה, איזו טכניקה מנטאלית והכל יפתר.
הלואי, אני מעריצה קוסמים ומאד רוצה להיות קוסמת, יותר מזה, הלואי והייתי יכולה לעזור ולפתור קשיים בקלות, גם לעצמי וגם לזולת.

לכל אחד יש את החלק שלו, ואני נדרשת ראשית כאשת מקצוע, לאבחן נכון את מקור הקושי. האבחון יכול להיות מהיר יחסית, בעיקר בזכות נסיון של שנים רבות, אך הפתרון כבר תלוי גם בצד השני ולכן לא תמיד מהיר. לפעמים, גם כשאני יודעת מה הפתרון לא תמיד אני יכולה ללמד את הצד השני מה לעשות ובזה לסיים את העניין.

הבעיה היא שלקושי, הנראה טכני לעיתים, ולביטוי ההתנהגותי שלו, יש גם מקור וקשר ליכולת רגשית. הרגשות עובדים בקצב אחר וצריך לתת להם את הזמן. מותר להתאכזב, לפחד ולהיות לחוץ זה חלק מתהליך הקבלה וההבנה של הפתרון הנחוץ.

יתרה מכך, לעיתים העיצה לפתרון ענייני, יותר פוגעת ממועילה. הספורטאי אף חש שמאכזב אותי אם אינו מצליח לעמוד במשימה העניינית שקיבל.

היום אני יודעת שלעיתים צריך ונכון לנו לתת לספורטאי יד במקום בו הוא נמצא ולהוליכו אט אט אל הפתרון, גם אם יקח עוד שתיים שלוש פגישות, לתת לו ללכת בדרך שלו בבטחה ולא לשים את הפתרון הברור מול עיניו כאילו היה עניין פשוט לביצוע ולהשאירו עוד יותר מתוסכל ומאוכזב.

לפעמים צריך רק לתת יד, במקום בו האחר נמצא, ולא לדחוף או למשוך קדימה.