תמיד חזרו לעוגן

כשילדיי היו קטנים והיינו הולכים לבלות במקום הומה אדם, הייתי מיד בהתחלה קובעת איתם נקודת מפגש בולטת, כמו הרבה הורים אחרים. אבל רגע לפני שהמשכנו, הייתי מבקשת שיתארו לי אם הם הולכים לאיבוד, מה עליהם לחפש. מה הצבע שלו, איזו צורה יש לו, ולמה הוא כל כך מיוחד.

את הדבר הזה, היינו מגדירים כעוגן. התנאי היחיד שהיה צריך להתקיים כדי שיבחר לעוגן שלנו, זה שיהיה בולט מכל מקום אליו נסתכל. שיהיה היחיד בסביבתו, ללא כפילים. ורק אחרי שהרגשתי שהם מבינים שזהו העוגן שלנו, יצאנו להסתובב בין ההמון.

אני ממש לא אמא חרדתית. אבל יש משהו בנקודת ההתחלה, שמסייעת לנו להתאפס על המקום אליו רצינו להגיע מלכתחילה. ובלי לחזור אליה לא נצליח להבין לפעמים למה אנחנו עומדים איפה שאנחנו עומדים.

בעבודתי עם ספורטאים מצאתי את העקרון הזה של מציאת העוגן האישי שלהם, ככלי מאד חשוב ויעיל בפתרון קשיים. זה נכון לקשיים בתהליך, זה נכון לבלבול בדרך, זה נכון בהרבה נקודות לאורך קריירת הספורטאי.

זה לא מפתיע, העיסוק בספורט הישגי, במהותו מביא אנשים אל קצה גבול היכולת. הוא מאתגר ומעייף מביא אותנו אל שיאים מרגשים ותהומות נוראיים. לכן כשאני פוגשת ספורטאים תוהים על הבחירה בעיסוק בספורט, זוהי צומת שאחזיר אותם למקורות הבחירה בענף הספורט. מה הביא אותם אליו ומה משאיר אותם כל פעם מחדש.

כשעולה למשל נושא המוטיבציה, מאיפה שואבים את הכוח להמשיך? איך מבעירים את האש מחדש? למה אני צריך את הקושי הזה בחיים שלי? כל ההתלבטויות האלו מופנות חזרה אל הספורטאי לשוב ולמצוא את העוגן שלו. לתת לו שם, וצורה ולאפיין אותו כמו שרק הוא יודע למה הגיע לעסוק בספורט, ולמה דווקא בענף הזה, ומה גורם להם להמשיך ולנוע גם כשהמטרה לא נראית באופק. העוגן.

העוגן הוא הבטחון הפנימי הזה, שהיינו כבר בנקודת ההתחלה מיליון פעם ותמיד התקדמנו ממנה ומצאנו את הדרך חזרה אליה. ולאן שלא הלכנו, ליוותה אותנו לאורך כל הדרך. החזרה לעוגן היא כח אדיר להתגבר על קשיים. אז אם עוד אין לכם אחד כזה, הגיע הזמן למצוא אותו. בהצלחה.