תיקו תיקו

כשהיינו קטנים, הייתי אומרת תיקו תיקו. ואחותי, שבדיוק למדה את המושג בבית הספר הייתה צוחקת עלי בלי סוף. אז, לא הבנתי את הטעות שלי, מסתבר שתיקו הוא מונח תלמודי שפרושו שאין הכרעה. לימים עולם הספורט השאיל את המושג לשימושו, וייחס לו כוונה של תוצאה שוויונית.
נזכרתי בזה כששני חברים טובים התווכחו בסלון בייתי.
כשאלי סיפר בגאווה על התיקו שהקבוצה שלו "הוציאה" מהיריבה שחזקה ממנה. ואילו טום טען ש"תיקו זה לא ספורטיבי, ורק קבוצה כל כך גרועה יכולה להיות מרוצה מתיקו. תיקו נוגד את עקרונות הספורט הכי בסיסיים, להיות הכי טוב, להשיג מקום ראשון, לנצח!!"
ומיד הם מערבים אותי כברת סמכה.

בואו נתחיל בלחדד עובדה חשובה. ספורט הישגי הוא מדיד. בסופו של יום, ההצלחה היא ברורה. ניצחת או הפסדת. תשאלו כל ספורטאי הוא יסכים לרעיון שספורט עושים כדי לנצח.

אז למה בכל זאת יש תיקו? זה הגיוני? יש ברירה אחרת?
והתשובה לדעתי – לא, לא הגיוני, וכן, יש פתרון.
ברב ענפי הספורט אין אפשרות לתיקו וחלק מחוקי המשחק מתייחסים למצב בו יש שוויון יקיימו הערכה, הכרעת שופטים וכו.
כדוריד וכדורגל, הם הענפים המרכזיים "הסובלים" מהבעיה. גם בשח-מט יש אפשרות לתיקו.
אבל בטח שלא בספורט, אתה לא יוצא למשחק בכדי לסיים בתיקו. אתה רוצה הישג מוחלט, שיהיה ברור לכולם מי ניצח ומי הפסיד. מי הצד החזק יותר, המקצועי יותר, ולא מי הצד שמנע הפסד על ידי הכרזת שוויון.

טוב, התעקשו חברי, אז למה זו בעיה בעינייך?
ובכן, יש פה אוקסימורון. אם עולם הספורט ההישגי מקדש את ערך הנצחון ורואה בו את הסיבה לעצם ההשתתפות, איך יכול להיות מצב בו ספורטאי עולה לתחרות במטרה להשיג תיקו?

לא פעם אנחנו שומעים את המשפט ש"תיקו תהיה תוצאה טובה" האמנם? הייתכן? בעייני ספורטאי שעולה כדי להשיג תיקו ולא כדי לנצח צריך לבדוק מחדש את תפיסתו ויעדיו בחיים. ספורט חובבני הוא נהדר, ובו אפשר להתחרות ולהסתדר עם תיקו, אולם בספורט הישגי זה לא יכול להיות.

אין מה לעשות, תיקו לא טוב בכדורגל ולא טוב בספורט, הוא טוב בין אנשים ובין מדינות. שם לא צריך לנצח, צריך שוויון, ללא יכולת הכרעה. איך היינו אומרים בתור ילדים, שיהיו בתיקו תיקו.