רגרסיה – כל כך ילדותי

דקל משחק כדורגל בכל יום שישי עם חבר'ה קבועים. בכל שישי בשעה 16:00 הסביבה שלו יודעת שאין מה לנסות להתקשר או לתקשר איתו. כל השבוע הוא מחכה למשחק ולאחריו מנתח את המהלכים שעשה לפני השינה. באחת הפעמים נתפס לו הגב כשעה לפני המשחק. הוא נשכב על הרצפה במטבח וביקש מאימו להושיט לו את נעלי הכדורגל בטענה שיעשה "רק חימום" או ש"הכדורגל יעביר את הכאבים".

היה ברור לסובבים שאין סיכוי שיוכל לשחק, שכן, אפילו לעמוד ישר לא יכול היה. דקל היה מתוסכל מאוד ולמרות שקרוב לגיל 30 התנהג כמו אחרון הילדים המתוסכלים, שנמנע מהם לעשות משהו שחיכו לו ומאוד אוהבים. לאחר מספר שעות, כשהוריו התלוצצו על התנהגותו אמר בחיוך: "הייתי במצב ילדי".

כמה פעמים קרה לכם שרגע לפני תחרות נגש אליכם ספורטאי בוגר והתחיל לשאול שאלות ילדותיות, וממש התחנן שתגידו לו מה לעשות ותזכירו לו את הברור מאליו? או, לחילופין, כמה פעמים נתקלתם בספורטאי שלכם מתנהג פתאום כמו ילד? ובכלל כמה פעמים הרגשתם שאתם "חייבים" סיגריה? או רצים למקרר לאכול עד שתרגישו רוגע פנימי?

התופעות המתוארות, ורבות אחרות, מוסברות על ידי מושג שתבע לפני למעלה מ – 100 שנה אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד – רגרסיה או נסיגה. במצב בו אדם שרוי במשבר, חוסר בטחון, חרדה או לחץ וחש שאין לו את הכלים להתמודד עם המצב בכלים התואמים את שלב ההתפתחות שלו, הוא משתמש "במנגנון הגנה" הזה. המנגנון מתאר חזרה להתנהגויות המאפיינות שלבים מוקדמים יותר בהתפתחות, כגון: תלותיות יתר, ילדותיות, קושי בדחיית סיפוקים, וכו' (קצת כמו ילד קטן).

ילד צעיר מוגן על ידי הבוגרים שבסביבתו. ככל שהוא צעיר יותר כך רמת ההגנה סביבו היא גבוהה יותר. בתהליך ההתבגרות והגדילה, רמת ההגנה פוחתת והילד מפתח יכולות אישיות כדי להתמודד עם רגשות רבים הפוקדים אותו. לפי התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, באותם מצבים המתוארים לעיל, כשאדם חש את התחושות הלא נוחות הללו, הוא באופן לא מודע (כלומר, לא רצוני או נשלט), מחפש אחר יותר הגנה מהבוגרים ולכן מתנהג באופן ילדותי יותר, רגרסיבי.

בעולם הספורט העומס הרגשי הוא גבוה והמפגש עם מצבי לחץ ודחק הוא תדיר. יותר מאשר בחיים הלא ספורטיביים. הספורטאים מפתחים לאורך השנים חוסן מנטאלי ולומדים להיות מודעים למצבי הלחץ ולהתמודד איתם בהצלחה, יותר או פחות. תופעת הרגרסיה מופיעה רבות אצל ספורטאים בכל הגילאים, ואנחנו רואים את הבוגרים והמיומנים שביניהם מגיבים באופן ילדתי ותלותי יתר על המידה – נסוגים אל התנהגות ילדותית.

מה עושים כשמישהו לידינו מתנהג כך?

על המבוגר, (המאמן, ההורה), להבין את מצוקת הזולת ולעזור לו להכיר בכישוריו וביכולתו. לעיתים רבות ההתנהגות הזו תעלה באחר אי נוחות וכעס. תגובה של כעס או חוסר סבלנות כלפי התנהגות ילדותית, עשויה להעצים את תחושת הלחץ או החרדה. במצב שכזה, הספורטאי נסוג עוד יותר. הרגרסיה גוברת. עלינו להבין כי התנהגות שכזאת מרמזת על מצב רגשי כלשהו (לחץ, תסכול או חרדה) ולעזור לספורטאי להתמודד בצורה ריאלית עם התחושות שפוקדות אותו.