קצת פרופורציה

אני תחרותית! כל כך תחרותית שאני מסוגלת "בלי כוונה" להפוך עם קצה המרפק שלי לוח שש בש רגע לפני שאני מפסידה. אני שונאת להפסיד וזה לא משנה במה אני מתחרה.
אני עושה ספורט, כבר למעלה מ- 45 שנים, אני אוהדת ספורט, למעלה מ- 40 שנה ואני עוסקת בפסיכולוגיית ספורט למעלה מ- 20 שנה. המקצוע הכי מדהים בעולם.
מאפיין מאוד משמעותי בתחום הוא ההתמודדות עם תחרויות ובעיקר עם התוצאות שלהן. אני פוגשת, חדשות לבקרים, ספורטאים, מאמנים, אנשי ניהול ולא פחות מכך אוהדים, כשכולם חיים את אותה תחושה, את אותו מתח, מה יהיו התוצאות….
אני יכולה להבין את הרצון להיות בצד המנצח, את האכזבה כשלא הולך וזה באמת לא משנה אם אתה השחקן או האוהד. ולאחרונה אני גם חיה את הקלישאה המדוייקת שכדורגל חיים משבת לשבת. בתוך כל זה אני נדהמת כל פעם מחדש מתחושת האבל האמיתית הפוקדת את אלו החווים הפסד.
יתרה מזאת, אני ערה ללחץ ולחרדה המתלווה קודם לתחרות מתוך ההבנה שיש אפשרות להפסד והידיעה הברורה כי להפסד תתלווה תחושת אסון. אין פלא אם כך, שהתחושה המוקדמת היא אכן הסטרית.
חברים, פרופורציה! נכון, להפסיד בספורט זה מאד לא נעים. ויותר מזה, לנצח זה מאד מאד נעים, אבל אנשים, עצרו רגע, קצת פרופורציות!!!
החיים מורכבים. להפסיד זה נורא לא נעים, אבל להתמודד עם מחלות, משברים כלכליים קשים ואפילו עם אבדן, זה הרבה יותר קשה. ספורט צריך להיות מרגש, מעורר ענין, אפילו מלחיץ זה בסדר, אבל הסטריה? פניקה? אלימות? חווית אבדן אמיתית? בחייכם אנשים, איך אומר השיר? "זה רק ספורט…."
חוסר פרופורציה סביב התחרות יכול להיות גורם מכשיל ומאד קריטי בהצלחת הספורטאי. זכרו זאת כל פעם שאתם נכנסים שוב למקום המתחרה. נבחרת השחייה של ישראל באולימפיאדה, לא הביאה מעולם מדליה, זה לא מוריד מההישג עצמו של ההשתתפות באולימפיאדה(!!!) ומשאיר מקום לחלומות גדולים של השחיינים בעתיד.
אל תעברו את סף היכולת שלכם, תנו מה שאתם יכולים, שלא יעלה לכם בסיכון בריאותי שיכול לעצור קריירה. אל תתחרו כשהגוף שלכם לא בשיאו רק כדי לרצות אחרים. תשמרו על פרופורציה.
אני מאחלת לכולנו רק בריאות, שלא נתמודד עם קשיים אמיתיים אף פעם ושנדע לקחת בפרופורציות את הצלחות והכשלונות שלנו כאחד.