קבוצה אחת וכולם שווים או שונים?

יושבת לשיחה עם ההורים של שני, מתבגרת מהממת בת 12. שחקנית כדורסל מגיל 8בערך. עם מראה של בובת חרסינה שברירית ויכולות אגרסיביות שלא יביישו את השחקנים הבוגרים. חדורת מטרה, אוהבת את המשחק ופעילה בחוג אחר הצהריים כאילו הייתה בליגת העל.

ההורים מעודדים בהתלהבות, והגיעו אלי להתייעץ "איך להסביר למאמן שהוא טועה"

מסתבר שבשנה שעברה, המאמן של שני, דאג להעלות למגרש רק את השחקניות הטובות, אלה שקולעות, או יודעות למסור כדור. ואחרות השתתפו משחק כן משחק לא…. הם אפילו התפארו קלות בפציעה של שני ממשחק שבו "לא ישבה רגע אחד על הספסל".

אבל השנה, הגיע מאמן חדש, והוא מעלה את כולן למגרש באופן שווה. ככה שני מוצאת את עצמה על הספסל במשך דקות ארוכות.
עכשיו הם ישמחו לעצתי, איך להסביר למאמן החדש שהוא טועה בדרך פעולתו וששני צריכה את רוב דקות המשחק על המגרש.

הם מעלים שאלה לגיטימית בספורט, האם בקבוצה כל השחקנים שווים או ששחקנים שונים צריכים לקבל יחס שונה?

אני תמיד מייעצת לבחון 3 משתנים, ועל פיהם להחליט:

1. גיל הספורטאים. יש להתחשב בגיל הספורטאי. המטרות בקבוצות של שחקנים צעירים צריכות להיות מטרות של לימוד לא כמו בקבוצות של שחקנים בוגרים, שם התוצאה חשובה. אצל ילדים צעירים עד גיל ההתבגרות האפשרות לקבל דקות לשחק ולהתבטא צריכה להתנהל בשוויון מקסימלי לכל הילדים, ללא קשר לרמתם וליכולתם אלא עם קשר למשתנה השני.

2. רמת ההשקעה. יש להתחשב ביחס של הספורטאים לאימון, לקבוצה ולמאמן. ספורטאים שמשקיעים ועושים מאמץ צריכים לקבל יותר קרדיט מספורטאים שלא עומדים בכללים ולא משקיעים.

3. מטרת הקבוצה. בקבוצות שמטרתן הישגית, יש לתת לשחקנים טובים יותר ביטוי, כמובן בהתייחס לגיל. בקבוצות שהן לשם ההנאה יש לחלק את דקות המשחק באופן שווה כמה שיותר בין השחקנים.

חשוב לזכור – העובדה שהספורט מוצג כתחרותי לא צריכה להיות הגורם היחיד שמנהל את קבלת ההחלטות של המאמן. שימו לב כי המרדף אחרי הישגים בגילאים צעירים הינו שגוי, והקשר בין הצלחות בגיל צעיר לבוגר הן ברמה של 4% לערך. לכן יש לנסות ולתת אפשרות לכמה שיותר שחקנים לפתח כישורים רבים וחשובים.

יתרה מזאת, לפני כל ערך תחרותי חייבים להיות ערכי הגינות ומוסר לכל העוסקים במלאכה. לכן יחס הגון ומכובד הינו חובה לאורך כל הדרך ללא הבדלי רמות, גיל ויכולת.