פרפקציוניזם בספורט

אודי הוא ספורטאי בענף אישי. מתאמן הרבה שעות ביום ומאד אוהב את הספורט. הוא הגיע, כמובן, עם תלונות הקשורות ללחץ, אולם במקביל דאג לעדכן אותי שהוא פרפקציוניסט. הוא אוהב שהכל מושלם והוא מצליח ברב הדברים שעושה. כשמשהו לא מצליח לו הוא משתגע ועובד קשה עד שמתקן.

במסגרת עבודתי כפסיכולוגית ספורט נתקלתי לא פעם בסוגיית חשיבות התכונה "פרפקציוניזם". מה יתרונותיה וחסרונותיה.
על פניו להיות פרפקציוניסט נשמע מצוין, בהנחה שחוסר הצלחה מביא לעבודה קשה. האמנם? האם להיות פרפקציוניסט זו תכונה טובה לספורטאי או שמא הגורם לחווית הלחץ הקשה שהוא חווה?

על פי המחקרים לפרפקציוניזם יש פן חיובי ופן שלילי. פרפקציוניזם שהוא סתגלני, כך נטען, הוא מעודד הישגיות ואינו כרוך בבעייתיות. ספורטאי פרפקציוניסט שמסוגל לקבל חוסר הצלחה כחלק מתהליך, יוכל להשתמש בשאיפה שלו למצויינות ככלי מקדם.
אולם פרפקציוניזם מוגבר ולא סתגלני, זה המעורר חווית לחץ פנימית, עשוי לגרום לבעיות שונות כמו דחיינות, דימוי עצמי נמוך ובמקרים קיצוניים אף לדיכאון והפרעות נוספות.

ישנם ספורטאי עלית שנועצים את הצלחתם בהיותם פרפקציוניסטים. אחת כזו היא סרינה ויליאמס, הנחשבת לאחת משחקניות הטניס הטובות והמוכשרות בהיסטוריה של הטניס. נראה שהפרפקציוניזם שלה הצליח לקדם אותה. האם זה נכון גם עבורנו? האם להיות פרפקציוניסט אכן טוב לנו בספורט ויוביל אותנו לביצועים טובים יותר ולתוצאות חיוביות יותר?

הספרות מתייחסת לפרדוקס בעולם הספורט, בין דרישות הענף לבין אישיות הספורטאי. פרדוקס זה קיים מעצם דרישתם של חלק מענפי הספורט להופעה ותוצאות מושלמות מהספורטאי.
יחד עם זאת, מחקרים שבדקו מצאו שנטייה אישית לפרפקציוניזם עשויה לעורר גורמים אנטי הסתגלותיים אצל הספורטאי גם בתחרות וגם באימון. כך עיסוק מחשבתי מוגזם והתנהגות החותרת להישגים וביצועים מושלמים עשויה לעיתים קרובות לגרום בדיוק את ההיפך. ולייצר העצמה של החוויה האישית השלילית בשל ביצועים לא טובים, לא מספקים ובכך לגרום לחוסר שביעות רצון.

בפועל נמצא שהביצועים של ספורטאים פרפקציוניסטים הם פחות טובים. חלק מהסיבות לכך נעוצות בלחץ הרב, בדרישה הלא ריאלית של הספורטאי מעצמו, וברגישות שלו לתגובות חיוביות או שליליות מהסביבה.

אם כן הבדילו בין דרישות לביצוע מושלם לבין נטיית אישיות כזו שעל פי רב תגרור אחריה קשיים מקצועיים ורגשיים סביב העיסוק בספורט.