פציעה: גורמים פסיכולוגיים, החלמה וליווי

פציעה היא אחד הדברים הכואבים, תרתי משמע, בחיים הספורטיביים ומאמר זה יעסוק בארבעה היבטים מרכזיים שלה. ההיבט הראשון יעסוק בגורמים פסיכולוגיים שונים הקשורים לפציעה. כלומר, מצבים פסיכולוגיים שקודמים לפציעה ועשויים לגרום לה או להשפיע עליה.

ההיבט השני הוא ההיבט של ההחלמה. לפציעה ישנן השלכות פסיכולוגיות משמעותיות. בהיבט זה, הגורמים הפסיכולוגיים משחקים תפקיד לאחר הפציעה – בתקופת ההחלמה ולאורך הקריירה. ההיבט השלישי, יעסוק בפגיעה בזהות הספורטאי הפצוע והרביעי יבחן את הדרך הנכונה ביותר בה המאמן והמטפל יכולים ללוות את הספורטאי הפצוע.

מצבים פסיכולוגיים הקשורים לפציעה

נתחיל בדוגמא. איתי הוא שחיין מצוין. כשהגיע לקבלת עזרה הסתבר שהוא גורר פציעה כבר זמן רב. פיזיותרפיסטית שעבדה עימו באותה תקופה טענה שהוא כבר בריא וכך גם המאמן שלו. ברור קצר לגבי היסטוריית הפציעות של איתי העלה תמונה מאד בהירה ומעניינת. פציעותיו של איתי תמיד מופיעות מספר שבועות טרם תחרות חשובה. הוא עובר טיפולים, מחלים, ומגיע לתחרות במצב מצוין. גם מבחינה פסיכולוגית. אחרי הפציעה, הציפיות של הסביבה פחתו וכתוצאה מכך יורד מפלס הלחץ.

לעתים רבות ספורטאים נפצעים בסמוך לתחרות או חולים במחלות למיניהן ואז לא מגיעים בכלל לתחרות. תופעות מעניינות דומות אנו רואים בהקשר של פציעות. הנטייה הטבעית היא לחבר פציעה לגורמים פיזיים. הפרשנות לרוב היא שהכשלים הגופניים הם כתוצאה מסיבות פיזיות.

אולם, חשוב להאיר צד נוסף והוא הפגיעה בגוף כתוצאה מכשלים פסיכולוגים.

ספורטאים שנמצאים במצבים של מתח גבוה וחרדה גבוהה טרם תחרות ולאורך זמן, לעיתים מוצאים את הפתרון המהיר והבטוח לסילוק גורם הפחד מכישלון. הפתרון הוא פציעה. אם נפצעת – לא השתתפת בתחרות. לא השתתפת בתחרות – לא נכשלת. משוואה מעניינת אך לא מקדמת. בספורט תחרותי, להימנע מתחרות זה כשלון גדול יותר מאשר לא להצליח, אך הרצון "לברוח" מתחושת החרדה הגבוהה "מנצח" כל הבנה והגיון.

ההימנעות מהתחרות אינו גורם הפציעה הפסיכולוגי היחיד שאנו מזהים. אימון יתר ולחץ גם הם גורמי פציעה. כשספורטאי שרוי במתח לאורך זמן רב, נפגעת המערכת החיסונית שלו והדבר גורם לגוף להיפצע. הלחץ הוא המתווך. ספורטאים לחוצים חשופים יותר לפציעות משום שתגובת הלחץ (Stress) קשורה בשינויים פיזיולוגים ובשינויים בתהליכי חשיבה אשר פוגעים בתפקוד. עליה במתח השרירים, הצרת שדה הראיה, נטייה להסחת דעת מהירה, חוסר ריכוז והתעלמות מכאבים גופניים מגדילים את הסיכוי להיפצע. במקרה זה הפציעה היא תופעת הלוואי של תגובת הלחץ.

אימון יתר אף הוא עשוי להביא לפציעה. ירידה ביכולת שלא מטופלת כראוי, עלולה לגרום לספורטאי להגביר יתר על המידה את האימונים. כשספורטאי חושש מירידת היכולת הוא ינסה לכפות על כך בהשקעת מאמץ רב במחשבה שאם ישקיע המון – יצליח להתגבר ולחזור לעצמו. המאמץ מתבטא בתנועה רבה, בלקיחת סיכונים גופניים, בהדחקת איתותים של הגוף לגבי כאבים ובתשישות. מצב פסיכולוגי עלול להוות גורם מתווך לפציעה.

חשוב להדגיש שהפציעות הן אמיתיות ופיזיות, אך הגורם להן הוא לעיתים נפשי. אין זה אומר, כמובן, שכל הסיבות לפציעה הן פסיכולוגיות, אך חשוב מאוד להיות מודעים לכך. במצבים שיש סימנים שמדובר בעניין פסיכולוגי כדאי להיעזר באיש מקצוע ולא להרוס קרירה. הפציעות או השחיקה של הגוף לא שוות את זה.

היבטים פסיכולוגיים של החלמה

כעת נעבור לדון בהיבט הפסיכולוגי של החלמה: מה קורה בתקופה שלאחר הפציעה?

הדוגמא הבאה תמחיש תופעה מוכרת בעולם הספורט: עדי נפצעה בברכה מזמן. כשחדרה לסל "נכנסה" בה השומרת והיא נחתה לא טוב. כמעט כולם שמעו את "רעש" הפציעה ולא נותר לעדי אלא לעבור ניתוח לשיקום הרצועה הצולבת בברך.

חצי שנה של שיקום עברו והרגל במצב טוב. הרופאה המנתחת מרוצה והפיזיותרפיסט אומר שהרגל אף חזקה יותר מהשנייה. אולם עדי חשה אחרת. היא רצה מצוין ואפילו מנתרת יפה מאד, אך היא לא מוכנה לבצע שום משימה במגרש הכדורסל שיש בה מגע גופני. היא לא מוכנה לבצע חדירות לסל, השמירה שלה חלשה ורעועה והיא נמנעת ממגע עם היריבות.

התופעה המתוארת בקטע איננה מהדמיון. יעידו על כך ספורטאים רבים. פציעה של ספורטאי גורמת למספר תופעות פסיכולוגיות שאם אינן מטופלות עשויות לגרום לספורטאי להפוך חששן. כזה שנמנע מביצועים עקב עכבות פסיכולוגיות.

בעקבות פציעה עלולים להתעורר חרדה ופחד גבוהים. תחושות הכאב וחוסר הנוחות מהפציעה מעצימים רגשות אילו. ספורטאים פצועים מתמודדים עם אבדן שליטה כתוצאה מגורמים שונים. העתיד פתאום לא ברור ואף מעורפל, קיים חוסר בטחון ביכולת שלהם להתמודד עם מה שקורה להם. כמו כן, לספורטאים אשר סדר היום שלהם מוכר וקבוע, יש קושי עם השינוי הטכני הזה. אחד הביטויים של הקושי בשיקום מתבטא בכך שמתעוררות שאלות כגון "האם אבריא ואחזור למצבי הקודם?", "האם ביצועיי יחזרו לקדמותם?", "כמה זמן אהיה פצוע?" "מה יקרה אם אפצע שוב?" ועוד ועוד שאלות.

בנוסף אנו פוגשים ספורטאים אשר הפציעה פוגעת להם בביטחון העצמי ובירידה ברמת הביצוע שלהם. כתוצאה מהפציעה נפגע ה"אמון" בגוף ולכן קיים קושי אמיתי לסמוך על הגוף שיעמוד במאמצים אליו הורגלו הספורטאים. כלומר, אם בעברו ספורטאי העמיס על הגוף עבודה רבה ולחצים פיזיים משמעותיים, הפציעה מפגישה אותם עם מודעות כי הגוף שלהם פגיע. החזרה לספורט נעשית פעמים רבות תוך ניסיון להגן על האיבר הפצוע, מה שגורם לביצוע של תנועות גופניות לא נכונות.מכאן שהתפקוד המקצועי נפגע, כמו גם הפציעה עשויה "להתפשט" לאיברים אחרים בגלל שימוש לא נכון בגוף.

מכאן, אנו למדים ששיקום פסיכולוגי שמקביל לשיקום הפיזי, הינו המפתח בחזרה בטוחה של הספורטאי לעולם הספורט התחרותי.

חשוב להדגיש כי השלמת תהליך ההחלמה גם הוא קריטי לתהליך ההתגברות על הפציעה. אנו רואים לעיתים כי ספורטאים ומאמנים מקצרים את תהליך ההחלמה, וממהרים לחזור לתפקוד רגיל. הרצון לחזור למוטב בהקדם גורם להם לעשות שגיאות ולא להתמיד בטיפול לכל אורכו. הדבר יכול לגרום לנזק גופני ופסיכולוגי כאחד.

פציעה בגוף – מחיר נפשי

נדבך נוסף של הפציעה הינו הפגיעה בזהות.

"מה אני שווה אם אני פצוע?", "הכאב לב שלי גדול מזה של הגוף", "אני מרגיש שאיבדתי חלק מעצמי" אלו משפטים ששמעתי פעמים רבות מפיהם של ספורטאים שנפצעו פציעה שהשביתה אותם ליותר ממספר ימים. משפטים אלו מדגימים את הרעיון שעומד בבסיסו של עולם הספורט – התחרותי כמו החובבני – ספורט "עושים" עם הגוף אך המניע שלו היא הנפש; הספורט הוא הכלי של הספורטאי לביטוי של עולמו הפנימי.

ככל שספורטאי עוסק בספורט מגיל צעיר יותר ובצורה אינטנסיבית יותר כך הספורט תופס חלק משמעותי יותר מזהותו האישית. זהות אישית מוגדרת כתפיסת האדם את עצמו, ואת הדרך בה החברה תופסת אותו. כשאדם צריך לענות על השאלה: "מי אני?", (ואתם מוזמנים לבדוק זאת על עצמכם ועל הסובבים אתכם), מעבר לשמו הפרטי, הדברים הבאים שיופיעו בהמשך הרשימה הם המשתנים שבהם הוא מזהה את עצמו. המשתנים שיופיעו בראש ההירארכיה ובאופן עקבי הם המרכיבים המרכזיים של זהותו. אצל ספורטאי הדבר שיופיע בראש ההיררכיה של העצמי הוא עיסוקו בספורט בהתאם לענף בו הוא עוסק: "אני שחיין","אני כדורסלן","אני טריאטלט" וכדו'.

לזהות העצמית יש היבט התנהגותי- תפקודי. לרוב, הזהות העצמית קשורה בפעולות שאדם מבצע בשגרת יומו. ספורטאי הוא אדם שמתאמן אימונים תכופים, מתחרה ושקוע מבחינה פסיכולוגית בעיסוקו כספורטאי. בנוסף, כמו שהספורט הוא כלי לביטוי של הנפש, כך הוא גם אמצעי למימוש עצמי והשגת מטרות. מדברים אילו אנו למדים, שפציעה גופנית אצל ספורטאי מובילה לאיום על הזהות העצמית שלו, לא פחות מאשר על שלמותו הגופנית ומכאן שההחלמה הנפשית מרכזית לא פחות ולעיתים רבות אפילו מרכזית יותר מההחלמה הגופנית.

ספורטאים במצב של פציעה חווים ייאוש ודיכאון מפני שנדבך מרכזי בזהותם נפגע ואינו יכול לבוא לידי ביטוי. הם אינם יכולים לממש את עצמם וחוששים כי לא יוכלו לעשות זאת בעתיד. גם המטרות שהציבו לעצמם כבר אינן רלוונטיות. אנו פוגשים פעמים רבות ספורטאים שפרשו בעקבות פציעה שמדווחים על תחושה שיש להם "עסק לא גמור" עם הספורט ושהם מתקשים למצוא תחומים אלטרנטיביים. פעמים רבות הם חוזרים אח"כ כהורים וכמאמנים לספורטאים ומנסים לסגור מעגל ולממש עצמם דרך הבאים בתור (הפניה למאמרים יעוץ למאמן ויעוץ להורים, לחץ על הלינקים למאמרים).

הגוף הוא כלי לביטוי של הנפש, כאמור, ואין עוד הרבה מקצועות בעולם בהם החיבור בין הגוף והנפש הוא כל כך חזק. בשל החיבור החזק הזה בין הגוף לנפש בעולם הספורט והיות הנפש מניעה את הגוף לעבודה, חשוב להתייחס להיבטים הפסיכולוגיים של הפציעה ולהבין את המשמעויות הפסיכולוגיות שלה לכל ספורטאי וספורטאי. ריפוי הנפש הוא לא פחות חשוב מאשר ריפוי הגוף והמחיר הנפשי של הפציעה הינו גבוה לא פחות מהמחיר הגופני שלה.

כיצד ניגשים לטפל בהיבט הנפשי של הפציעה?

אנו משוכנעים שעם קריאתכם מאמר זה עלתה בכם השאלה: כיצד המאמן והפסיכולוג, או בכלל הסביבה של הספורטאי\ יכולים לעזור לו להתמודד עם הפציעה? על כך נענה בחלק הזה של המאמר.

כשספורטאי פצוע בגוף קשה לו מאד לראות את החלק הפסיכולוגי כמשמעותי בתהליך הפציעה. הוא מעדיף להשקיע את זמנו ומרצו בהחלמה הגופנית.

ברם, הטיפול בפציעה יהיה יעיל יותר אם יכלול התערבות פסיכולוגית שתותאם לספורטאי. השיקולים יכללו את חמרת הפציעה, סוג הפציעה, תדירות הפציעות שיש לספורטאי והעיתוי שלהן. כמו כן המשאבים שיש לו מבחינת התמיכה הסביבתית, והלחצים שקיימים עליו.

הדבר החשוב והראשוני בתהליך הטיפול יהיה לעשות אבחון: לבדוק מהם המרכיבים הפסיכולוגים המעורבים בפציעה (אם קיימים כאלו) ולנסות לזהותם. יש כאן חשיבות גדולה למניעה עתידית של פציעות החוזרות באותם מצבים. ייתכן שהפציעות קורות במצבים של לחץ או מחרדה להתמודד עם תחרות. המטרה היא לתת לספורטאי לגיטימציה לרגשות הקיימים בו, אך לא לתת להם להשתלט עליו.

שנית, יש לעזור לספורטאי לעבור שני שלבים. שלב ראשון שלב ההסתגלות לסטאטוס של "פצוע" והשלב השני הוא להתמיד בטיפול עד תומו.

ההסתגלות היא הדרגתית ולא פשוטה. היכולת של הספורטאי להשלים עם המחשבה – "אני פצוע" היא קשה ולא נעימה. בגלל שהיכולת הגופנית היא מרכיב חשוב בהערכה העצמית ובתחושת המסוגלות של הספורטאי, פציעה מהווה איום על העצמי. ישנם סימנים שונים לחוסר הסתגלות שיכולים להיות כעס, דיכאון, שינויים מהירים במצב הרוח, מיקוד יתר בכאב, שידור חוסר אונים, הכחשת המצב ולעיתים אף הימנעות ממפגש עם חברים מהספורט. על המטפל (ועל הגורמים השונים בסביבת הספורטאי), לעזור לו לראות את המצב כהפיך ולהבין שזו המציאות הנוכחית. התכחשות אליה היא מסוכנת עבור השלמות הגופנית של הספורטאי. יש לערוך הפרדה בין הזהות הכללית של הספורטאי למצב הנוכחי ולא לתת לו לפגוע בדימוי של עצמו. לעזור לו להישאר בעל אמונה פנימית בעצמו וביכולותיו על אף התקופה הקשה.

השלב שני יהיה לעזור בהתמדה בטיפול. הרצון של הספורטאי לחזור במהירות לעולם הספורט בנוסף ללחץ ולציפיות של הסביבה יכולים להוות השפעה שלילית על תהליך ההחלמה.

בשלב זה נכון על המטפל להיות בקשר עם המאמן (בהסכמת הספורטאי כמובן) ולכוון אותו כיצד לעזור לספורטאי. על המאמן לבדוק את תהליכי האימון הקודמים לפציעה ולבדוק האם התופעה קיימת אצל הספורטאי. בנוסף על המאמן ללוות את הספורטאי בתהליך ההחלמה ולא להרחיקו מהקבוצה. להיפך, עליו להמשיך לתת לו תשומת לב, להתעניין בו, לקרבו כמה שאפשר לקבוצה ולעזור לו לשמור על אורח חיים מוכר (להביא כדורים, לשפוט וכ"ו) בהתאם ליכולתו הגופנית. על המאמן לבדוק אילו רגשות הפציעה מעוררת אצלו ולא לתת לרגשות שלילים כמו כעס, אכזבה ואפילו "בגידה" של הספורטאי להשפיע על הליווי שלו את הספורטאי.

סיכום

במאמר זה עמדנו על גורמים והביטים שונים של פציעות. כדאי שהספורטאי והסובבים אותו יזכרו שהפציעה היא חלק אינהרנטי מחיים ספורטיביים. היכולת להשתמש בפציעה כמנוף פסיכולוגי וההכוונה לבדיקת הרווחים מהפציעה תייצר ספורטאי חסין וחזק יותר. חשוב לשים לב לפן הפסיכולוגי, טרם ולאחר הפציעה. פציעה היא אמנם אירוע גופני אך יש לה נדבך פסיכולוגי כבד משקל.