פאסיב אגרסיב

את הסיטואציות הבאות אתם בטח מכירים (והן רלוונטית לשני המינים ולכל הגילאים):
הגבר חוזר הביתה בשעה מאווחרת האישה עם פרצוף כועס ומאוד שקטה. כשהוא שואל מה נשמע, היא עונה קצרות, הכל בססדר, בטון עצור וכועס. הגבר מנסה בכל זאת לחלץ ממנה את אשר ארע והיא בתגובה עונה לו – כלום לא קרה. אתה תמשיך להגיע בשעות כאלה ואחר כך תשאל מה קרה. אך אינה משתפת באמת במה שקרה.

הילד חוזר מבית הספר בפרצוף עצוב, את שואלת אותו, מה קרה והוא עונה בלחש, שום דבר. את מנסה להתנהל אחר הצהריים כרגיל, אבל מוצאת עצמך הולכת על ביצים ונזהרת בכל דבר שאת אומרת מציעה או עושה. הסיטואציה מנהלת אותך באלימות אילמת. ללא כל מילה. את מסיימת את היום מותשת למרות שלא עשית בו יותר מדי.

הספורטאי שלך מגיע לאימון והוא אפילו לא אומר לך שלום. הוא נכנס לחדר, מתארגן ומתייחס אליך כאילו את חלק מהתפאורה באולם האימונים. ולא כאילו את בנאדם עם רגשות, תחושות ונימוסין.

הסיטואציה האחרונה אולי קצת פחות מוכרת לכם, כי לא הייתם מצפים מספורטאי שלכם לנהוג כך.

אבל זה קורה למאמן אתלטיקה בכיר שמאמן שנים ספורטאים בריצות למרחקים קצרים. איש מקצוע רציני ומוערך בתחום. שאחד האתלטים שלו עובד איתי. במסגרת העבודה המשותפת ביקשתי שנשב יחד הספורטאי המאמן ופסיכולוגית הספורט. אני מאמינה שכצוות יש לנו כח גדול יותר לעזור לספורטאי למצות עצמו.

המאמן הגיע זועם. הוא חיכה רבות לפגישה. הוא מגיע ממדיניות שבה המאמן הוא כמעט אלוהים ואילו כאן בישראל נהוג לגמרי אחרת. מעבר להרבה אי הסכמות בינהם, שחלקן ראויות וטובות בעייני, המאמן הכי נעלב ממצבי הרוח של הספורטאי ומהתנהגותו ברגעים קשים.הספורטאי יכול לסיים אימון וללכת מבלי להיפרד לשלום, גם אני חוויתי את הספורטאי מפסיק להגיב אלי תוך כדי שיחה, ברמה שהרגשתי שהוא ממש מבטל אותי "אצלינו באוקריינה דבר כזה לא היה עובר" אומר המאמן ובצדק.
גם אצלינו בישראל אין מקום להתנהגות כזאת. אפילו לא אצלי בחדר.

המכנה המשותף לכל הסיטואציות לפי הספרות המקצועית זה התנהגות "פאסיבית אגרסיבית",

פאסיב אגרסיב, היא התנגדות פאסיבית לציות להנחיות של סמכות, במצבים בין-אישיים או מקצועיים ויכולה לבוא לידי ביטוי ככעס עצור, אין ביטוי לתוקפנות באופן ישיר ואין לקיחת אחריות על הכעס.
האדם הכועס, למעשה מגיב בצורה "שקטה" אך חש כעס ורגשי תוקפנות. המנגנון מוכר כמנגנון הגנה. אינו נובע מרוע או מאדישות אלא מכך שאין כלי להתמודד עם תחושות התוקפנות והכעס ולכן באופן לא מודע יש כאן התנהלות שכביכול פחות אלימה. האדם מהצד חש את התוקפנות. מרגיש שכועסים עליו ומגיב בהתאם.

חוסר תקשורת שכזאת בין שני אנשים, יכולה להתיש מאוד, היות והרגשות מתבטאים מתחת לפני השטח ולא באופן גלוי ומטופל על פניו.
פעם הבאה שאתם נתקלים בהתנהגות כזו אצלכם או אצל הזולת, אפשר לשבת ברגע של נחת ולנסות לדבר על הדברים, שכן התוקפנות לא תמיד נראית כלפי חוץ, אבל השלכותיה הרסניות ומאיימות לא פחות.