על נתינה במקום כעס

רחלי היא שחקנית כדוריד מדהימה. היא בת 17 ומובילה את הנבחרת הצעירה בה היא לוקחת חלק. רצינות זה שם המשחק אצלה. אין לה קיצורי דרך. מצויינת, לא מתפשרת ושאפתנית לא פחות. אימון מתחיל אצלה שעה לפני הזמן, האוכל מדוייק והשינה כמו בספרים. היא לא מוכנה לשמוע על משהו שהוא פחות משלמות מקצועית.

לרוע מזלה, הנבחרת הנוכחית בה היא חברה, לא מתנהלת ברמה המקצוענית שבה מתנהלת רחלי. הבנות ברמה פחות גבוהה, כל המערכת ממש לא מאורגנת, והמאמן, שהוא איש מקצוע מצויין, הוריד מזמן את רמת הדרישות שלו מכולן.

תראי, אני מבינה אותו, היא אומרת, הן פשוט לא מבינות את הענף וזה משגע אותי. אני מרירה וכעוסה כל הזמן והן פשוט לא משתפרות. זה ממש מתסכל. אני מעירה להן ומסבירה להן וזה לא ממש מצליח אבל אני לא מסוגלת להתאפק יותר.

אני יושבת ומקשיבה ומאוד מבינה את התסכול. גם אני מאמינה במקצוענות. התנהלות שכזאת סביבנו פוגעת במוטיבציה.

אבל זה בכלל לא רלוונטי. העובדה שרחלי כל כך צודקת בהערותיה לא מקדמת את הבנות או את המטרות. שחקנית שחוששת לזרוק לשער, בטח לא תזרוק טוב יותר אם אחת מחברות הקבוצה מעירה לה בכעס כשלא זרקה. לצעוק לרכזת 'מה את עושה' כשהיא מוסרת לכיוון העמוס יותר, לא יגרום לה להבין את הטעות או כששחקנית הפינה מכדררת לא בזמן, כל הערה אחרי רק תכניס לחץ מיותר למערכת שנמצאת באמצע טורניר.

את צודקת בהכל, הרגעתי את רחלי, אבל האם להעיר להן ולכעוס כל הזמן עוזר לך? לכן? האם ההערות לבנות, מצב הרוח העגום שלך, הווייב השלילי שבו את מסתובבת, אכן עוזרים לכן? את צודקת לגמרי, אבל זו התנהלות לא חכמה.

יש משפט עתיק שאומר, אל תהיה צודק, תהיה חכם.

המצב הנתון הוא כזה, שאת נמצאת בקבוצה בעלת יכולת בינונית. לאורך כל הדרך, ניסית למשוך אותן למעלה. עבדת קשה, היית להן מודל לחריצות ומקצוענות. לא התפשרת על היכולת שלך רק בגלל שהן יכולות פחות. זה נהדר, תעריכי את עצמך על כך.

עכשיו כשאתן בשיא הליגה, הבחירה לקבל את הקורה סביבך ולהבין שאת לא יכולה להשפיע יותר ממה שהשפעת עד היום היא חשובה עבורך כספורטאית. קחי עכשיו את כל האנרגיה שהתאספה בך, ותני איתה לבנות אומץ במקום ביקורת.

תהיי חכמה, לא צודקת!