ספורט כמשחק ילדים

הידעתם שילדים משחקים בלי שצריך בכלל ללמד אותם את זה או להסביר להם?

משחק אצל ילדים הנו כלי בסיסי להתפתחות דרכו הם לומדים את העולם. דרך משחק ילדים לומדים לעבד רגשות ומחשבות ולהתמודד אתן ומתרגלים יחסי אנוש. דרך משחק הם מפתחים את היצירתיות שלהם, את הזיכרון ויכולת החשיבה. הם לומדים לדחות סיפוקים, לחכות בתור, לדעת להפסיד בכבוד – מדהים!

ילדים מגיעים לספורט כי הם רוצים להמשיך לשחק, ומאמן שמבין את המניע החזק של המשחק בקרב ילדים, יצליח לייצר אימונים אשר מבוססים על העקרונות החשובים שלו. אימונים אלה יתבססו על שינויים ועניין, אינטראקציה עם אחרים, חידושים, הימנעות מריטואלים אינסופיים, הערות חמות ומלמדות, התערבות במידה והרבה ריגושים, הנאה וכיף. האימון בתפיסתו הקלאסית עלול להחמיץ את כל אלו ולהחליש את המוטיבציה האמיתית של הילדים – ובמקום ללא מוטיבציה האימון נפגע.

השאלה שעולה היא האם אנו שעוסקים בספורט בבגרותנו, יכולים לחזור להנאה מהילדות של המשחק הפשוט או במילים אחרות האם העיסוק שלנו בספורט יכול להפוך למשחק ילדים?

לא עוד משמעת ואימונים קבועים כדי להוציא אנרגיות ולהצר היקפים! לא עוד שיעורי פילאטיס בשעות מוכרות כדי להיראות יותר חטובים וחטובות! לא עוד צעידה עם חברים במקום קבוע בשעה קבועה!

אפשר לחדש ולאתגר! ללכת למגרש עם החברים או הילדים ולשחק כדורסל או כדורגל לפעמים. לגוון מקום הליכה לים או לפארק, אפשר גם בשקיעה. לקשר כושר עם החברים וכך יוצאים מורווחים מכל הכיוונים. נסו לזכור שכל הרעיון הוא לגוון, לשים אתגר ולחדש, לחפש את הריגוש וההנאה כמו כשהיינו קטנים ושיחקנו בשכונה.

לדעתי העיסוק בספורט יכול לשקף את מעגל החיים הוא מתחיל במשחק, עובר למסגרות חברתיות ומשם אט אט למסגרות תחרותיות. בהמשך יש ירידה במקצוענות, אך עדיין הספורט נתפס בהיבט התחרותי שלו, אח"כ אימונים לשמירה על מרכיבי בריאות וכושר, ולבסוף חזרה למשחק בשביל ההנאה בלבד! אפשרי?