נסיעה שבשגרה

מצאתי, שהרבה יותר קל להכין קבוצה למשחק נגד יריבה חזקה ממנה, מאשר נגד קבוצה חלשה ממנה.

כשהיריבה חזקה, אין לחץ על הספורטאים, הם מגיעים על תקן ה"אנדרדוג" כל אחד מאד מגויס, וכולם מוכנים לעבוד קשה. לא צריך להסביר יותר מידי את חשיבות ההירתמות. כל ספורטאי מבין שרק אם יתן הכל יש לו סיכוי לנצח. הדברים נכונים לספורטאים בספורט קבוצתי ואישי כאחד.

אולם, באופן תדיר אנו רואים כי קבוצות "מתקשות" להתגייס למשחק נגד קבוצות חלשות מהן "על הנייר". השחקנים מבינים את המוקש, אך משום מה, נופלים בו. משהו באופן לא מודע משפיע על רמת המחויבות והחידוד בביצוע, ואנו נתקלים בספורטאים הנכשלים דווקא במצבם הנראים בטוחים.

אומרים ש70% מתאונות הדרכים מתרחשות ברדיוס של 5 ק"מ מהבית. זה נתון מעניין ועצוב כאחד. ההסברים לנתון זה הם רבים. הבולט שבהם הוא בעובדה שאנו נוסעים הכי הרבה באזור הבית. יוצאים וחוזרים לכל נסיעה מהבית ולכן רגילים לעשות אותם מהלכים בכל פעם.

הסבר נוסף לתופעה הוא רמת הריכוז שלנו באזור הבית. היות ואנו מכירים את האזור, הנסיעה היומיומית, מביאה אותנו לירידה ברמת הריכוז והתנהלות פחות "מחודדת". למרות שאנחנו יודעים ומבינים שצריך לנהוג תמיד בזהירות, אנחנו לא מרוכזים ונוהגים באופן בעייתי הגובל לעיתים, בתאונות.

ממש כמו במשחק כדורגל בו קורת "תאונה" של הפסד ליריב חלש יותר. הדבר נכון גם בנסיעה בדרך מונוטונית, וקצת משעממת. גם שם אנו פוגשים מצב, שעל אף הבנתינו את הסכנה, אנו טועים ולא מרוכזים כמו בכביש חדש ומפותל.

אני לכשעצמי חוששת לנהוג בכבישים "קלים", וגם כמובן ערה לסטטיסטיקה המפחידה של נהיגה באזור הבית. לכן, אני מוצאת לעצמי טכניקות להיות יותר דרוכה ומרוכזת ולנהוג באופן אחראי יותר. אני דואגת להיות ערנית ופעילה ולא שקועה במחשבות מהורהרות, מחייבת עצמי לשים לב לפרטים ולא "לטבוע" לשגרת הכביש, ומחפשת כל פעם דרך חדשה להגיע דרכה הביתה ולא בהכרח מהדרך הקבועה שלי.

כך צריך לעשות ספורטאי המגיע למשימה הנחשבת קלה ומונוטונית כביכול. עליו לשים לעצמו מטרות גבוהות מבחינת הביצוע, לעורר עצמו לשים לב לפרטים, לדרוש מעצמו תנועתיות גופנית רבה יותר מתמיד, ובעיקר להגיע קשוב ומחודד יתר על המידה למשימה שנראית לו בטוחה מראש.

רק ערנות ונכונות למצוא דברים חדשים ומפתיעים במוכר והידוע מראש, תסייע בהשגת ניצחון איכותי.