נופל וקם, נופל וקם

כשבני הבכור היה בן שנה וקצת הוא התחיל ללכת, אמנם קצת מאוחר אך לכל אחד קצב התפתחות ולמידה משלו. כנראה שהעובדה שהיה גדול פיזית לגילו הכבידה על רגליו הקטנות.

זה היה מרתק להסתכל על זה מהצד. הוא היה נעמד, מתנדנד כמעה, ואז שולח יד לעבר האובייקט הדומם הקרוב אליו. נשען מעט ושולח רגל קטנטנה הצידה, וכך שוב ושוב הולך לו סביב האובייקט. כשהיה מגיע לפינה הייתי מזנקת ועומדת קרוב, לשמור עליו, להגן מפני נפילה או חבטה פוטנציאלית מהפינה. הוא מצידו היה עובר אותה וממשיך במשימה. הבנתי שאני יכולה להרפות קצת.

כשסיים להתאמן על מיומנות ההליכה ליד אובייקטים, קיבל בטחון והתחיל לנסות ללכת ללא השענות על חפצים. או אז מצאתי עצמי דרוכה עוד יותר ומוכנה לזנק כדי לעזור לו.

מהר מאד הבנתי איך עובד העקרון. הוא נעמד הכי יציב שיכול, פוסע שני צעדים, נופל, לעיתים נבהל ולעיתים לא, אך תמיד ער לתגובתי. ואני, משדרת לעברו חיוך רגוע, גם אם בטני התהפכה בהתחלה, הבנתי שכך לומדים בחיים. הוא היה קם על רגליו וממשיך לנסות, נופל וקם וחוזר חלילה.

תפקידי היה לדאוג שלא ינסה מיומנות זו במקומות מסוכנים, ובשום אופן לא למנוע ממנו את הנפילה! נהפוכו, כל נפילה שלו, שלוותה בהתנהגות רגועה מצידי ואפילו במחיאות כפיים וחיבוק, זכתה להרגעות מצידו והמשך הנסיונות. (לעומת תגובת לחץ ואכזבה המביאה להתנהגות הפוכה).

ואני שואלת, האין עקרון זה של למידה צריך להיות תקף בכל למידה אחרת אותה עושים ילדינו? ספורטאינו? האין העקרון שאומר שבתהליך למידה יש נפילות בדרך ואי הצלחות וזה חלק לגיטימי ואפילו חשוב? האין הסתכלות בתהליך זה על הדרך בה אנו מגיבים לנסיונות ילדינו לשמש עבורינו כלי כיצד ללוות תהליכי למידה?

לאורך שנות עבודתי הרבות אני פוגשת יותר מידי הורים ומאמנים שלא מאפשרים לתהליכי הלמידה להתרחש באופן הגיוני כלומר, להכיל כשלונות בדרך ושנית שתגובתם הרגשית פוגעת בשקט הפנימי ובבטחון של הלומד.

בואו לא נלך רחוק, בואו נשאר קרוב לתהליכי הלמידה הראשוניים וההכרחיים. בואו ניקח מהיסודות את ההבנה איך דברים צריכים להתנהל. בלמידה ובחיים בכלל, יש הרבה מעידות וכשלונות. האשליה שאין להם מקום היא הרסנית.