נאוטניה

יצא לי להקשיב להרצאה של הפרופסור יורם יובל המעולה. בהרצאה על מושג ה"אושר" אותו הוא חוקר כבר שנים. יובל הסביר את המושג "נאוטניה" ואני ראיתי מגרש כדורגל אפרורי וגשום ועשרות שחקנים רצים ומחליקים ולא נכנעים לכמה טיפות מים.

בעוד יובל דיבר על אזורים שונים במח הוא התייחס גם לזה שאחראי על PLAY (משחק). חשיבות האזור היא בכך שהוא שומר על תכונות נפשיות ילדותיות גם בבגרותנו. תופעה זו, שהינה תופעה ביולוגית בכלל, נקראת בשפה המקצועית נאוטניה והיא מגיעה מצמד המילים ביוונית נאוס=צעיר, טניין,= נטייה. כלומר הצורך הביולוגי שלנו בשמירה על היכולת לשחק כמו שהיינו ילדים. ובהיותי מי שאני מיד התחברתי לחלק הפסיכולוגי ש"מרויח" מזה במח שלנו.

הרי אם מסתכלים מהצד על ספורט תחרותי, יש בזה חוסר הגיון מוחלט. למה ג'ודוקא מקבל מדליה על כך שהוא מרביץ ליריבו? ולמה שחקן כדורסל צריך "לריב " על כדור אחד עם שחקנים אחרים כשיש בנמצא כדורים רבים אחרים? ובכלל, למה הסל כל כך גבוה? ומה מעניין בלקפוץ לארגז חול כשאתה אדם בוגר ולהרגיש תחושת עונג על סנטימטר אחד נוסף?

וההסבר לעניין הזה הוא ניסיון לתאר את הספורט ללא העולם הרגשי, היצרי, החלק הילדותי שלנו שנהנה כל כך מלהתחרות ולנצח. הרי אין שום סיבה לעסוק בספורט הישגי אלמלא היה הוא מספק צרכים אלו, והם קיימים בנו בבגרותנו בזכות אותו אזור במח הממאן "לגדול".

פעמים רבות אני מוצאת עצמי מציעה לספורטאי לקחת את הספורט "בקלות", ליהנות, לתת לילד שלו דרור, במידת האפשר, ולזכור, שזה רק ספורט. שזה הגיוני להשתטח על כדור כדי שלא יצא החוצה, שזה בריא לרגשות לתת להם מקום שבו הם יכולים להתפרץ ללא גבולות כמעט. ספורט תחרותי הוא בדיוק אותם משחקים ששיחקנו בילדות, רק עם חוקים וכללים נוקשים ומאתגרים יותר.

היכולת להתחבר לילד הפנימי היא כח מצוין לעוסקים בספורט וכל זאת בזכות המח "הרציונאלי" שלנו.

*תכונות של נאוטניה נחשבות קשורות מאוד ליצירתיות, סקרנות, חברתיות, הפגנת חיבה והרצון לשיתוף פעולה.