משל התזמורת

הקבוצה שיחקה לא רע. השחקנים מאד השתדלו אבל משהו לא הלך שם. הייתה מהצד תחושה שמשהו בהרמוניה לא זורם מספיק חלק. בניתוח קר של השחקנים היה ברור שכל אחד נתן את כל מה שהוא יכול, שהרוב היו אגרסיביים אבל זה לא מה שנראה כלפי חוץ. התקבלה תחושה שקיים פער בין הפרט לכלל.

אחת התאוריות הפסיכולוגיות על קבוצות שנכתבה לפני שנים רבות על ידי תאורטיקן דינמי בשם ביון, מדברת על כך, שאפשר לראות את הקבוצה כשלם. כלומר, לא רק אוסף של פרטים אלא איזו שהיא ישות שלמה. כמו תזמורת. אמנם יש אוסף של נגנים, אך בהקשבה למוזיקה שומעים יצירה אחת שלמה. אפשר להפריד בין הנגנים השונים, אך מאבדים משהו מהכלל, משהו מהסך הכל.

זהו מצב בו המוסיקה הכללית היא המרכזית. תדמיינו לכם את עצמכם מקשיבים ליצירה אהובה בה יש 11 נגנים. כל אחד מהנגנים מנגן מצוין אבל אחד מהם מתחיל שבריר שניה לפני כולם. כך שמשהו בהרמוניה המשותפת אינו עובד. משהו בסך הכל לא נשמע מספיק מדויק.

האם נכון יהיה להקשיב לכל נגן בנפרד? האם הפתרון הוא אצל הפרטים או שהפתרון נמצא אצל הכלל?
כך קורה לעיתים בקבוצות ספורט. כל אחד מהפרטים נראה מצוין, אך משהו בהרמוניה הכללית, מזייף.

אז מה עושים?

הפתרון הוא לא רק ברמת הפרט, אלא צריך להיות ברמת הכלל. על הפרטים שבקבוצה להבין שאין להם מקום מרכזי כפרטים, אלא כחלק מהקבוצה. הם עדיין נדרשים לתת את המאה אחוז שלהם אבל להיות כל הזמן בקשר עם הכלל.
זו דרישה מאד מורכבת מהפרטים, להיות מסוגלים לראות את הערך הכללי, את הצלחת הכלל, לפני הצלחתם שלהם.

בהקבלה, בתוך התזמורת, לכל אחד יש את הזמן שלו, ולעיתים כלי הנגינה צריך להיות שקט יותר ברגעים מסוימים כדי לפנות מקום לכלי נגינה אחר לבלוט, וברגעים אחרים להגביר עוצמתו. ועל אף היותו רק צליל רקע, הוא חייב להישאר מדויק מרוכז וקשוב.

בדיוק כמו שחקנים בקבוצה, רוב הזמן הם נדרשים להיות משניים ולא לבלוט, אבל עדיין להיות מחויבים כמו לוחמים. וכשמגיע הרגע שלך, אתה צריך להתלבט ולקוות שהאחרים ידעו לדייק לך את מוזיקת הרקע.