משל אינדיאני

זה לא אני, זה הילד הרע שבי. אמר נועם. כמה שאני מתעבת את המשפט הזה. לא מבינה איך הוא מצליח לעבור מדור לדור בכזאת קלות.

אין ילדים רעים נועם. יש ילדים שלא טוב להם ולכן הם מוציאים החוצה תיסכול. בכולנו יש את הטוב ואת הרע. אנחנו בוחרים מתי להיות מה. אתה לא רע ולא טוב, אתה נועם, ואל תקשיב לכל אחד שאומר לך מי אתה ומה אתה. היה משפט ארוך מאוד שעבר לי בראש למשמע המשפט. אבל מה שיצא ממני בפועל היה- למה אתה חושב ככה?

כי כל פעם שהמאמן שלי מעיר לי הערה, אני הופך להיות הילד הרע הזה. ישר מתמלא בי כעס ולא אכפת לי מה הוא אומר, לא בא לי להקשיב לו בכלל. במיוחד אם הוא צודק, זה הכי מעצבן כשהוא צודק. אני ישר מתפרץ עליו, ובועט במשהו בדרך החוצה.

הרמתי אליו מבט שמבין מאוד למה הוא מתכוון. ילד נבון. בן 13 וחצי. עוסק בספורט בכל רגע אפשרי. הוא צמח בענף ספורט אישי ומתאמן הרבה שעות בשבוע. ההורים של נועם מאוד תומכים בו, ומאפשרים כל מה שנחוץ לו להצלחה. אבל נועם לא מסוגל לקבל ביקורת. כל מילה שאיננה בכיוון שציפה לה גוררת אחריה תגובות אגרסיביות מצידו של נועם.

אפילו בשיחות הפתוחות בינינו, אני מרגישה פעמים רבות שאין לי כל כך מקום לא להסכים איתו. הוא מתקשה לקבל את זה שכל אחד רואה את הדברים קצת אחרת וזה בסדר גמור. אבל, איתי לפחות הוא מצליח ליצר דיאלוג. הוא לא מתפרץ וכועס כמו שקורה לו מול המאמן שלו.

ניצלתי את אחת הפגישות לספר לו את המשל האינדיאני הזה:

ערב אחד סיפר אינדיאני לנכדו על מאבק המתרחש בנפשם של אנשים. הוא אמר: "בני, המאבק הוא בין שני נמרים, המתקיימים בתוך כולנו. האחד הוא נמר שחור משחור, בעל עיניים אדומות ויוקדות, והוא רוע, הוא כעס, קנאה, צער, חרטה, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, אשמה, עלבון, נחיתות, שקרים, עליונות ואגו.

השני הנמר לבן צחור כשלג ועיניו כחולות וחודרות והוא טוב, הוא הנאה, שלום, אהבה, תיקווה, שלווה, ענווה, טוב לב, נדיבות, אמפטיה, אמת, רחמים ואמונה.

לאחר כמה דקות של מחשבה שאל הנכד, "איזה נמר מנצח?" והסב האינדיאני השיב בפשטות "הנמר שאתה מאכיל".

תבדקו עם עצמכם את מי מהנמרים אתם מאכילים יותר במהלך היום.