ממה אתם מפחדים?

יעל היא בת 17 וחצי. ספורטאית ותיקה שעברה הרבה בקריירה שלה. יעל עוסקת בספורט אישי. הייתה טובה בצעירותה גם בענפים קבוצתיים, אבל בחרה בספורט אישי. המשותף לשני ענפי הספורט, ברמת העיסוק שלה, היה שתמיד פחדה להפסיד. טוב, שום דבר יוצא דופן. מי אוהב להפסיד? בשיחות איתה על ההבדל בין ההפסד בספורט אישי לבין חוויות ההפסד מעברה בספורט הקבוצתי עלה ההבדל בין האכזבה של עצמה, בספורט האישי, לבין החוויה כי היא מאכזבת גם את חברותיה לקבוצה, בענף הקבוצתי. ככל שהלכנו והעמקנו בסוגיה, עלה משהו מאד מעניין. יעל לא פוחדת להפסיד. לראיה היא הפסידה פעמים רבות בקריירה שלה ותמיד התאוששה והמשיכה. יעל פוחדת מהרגשת הבאסה שאחרי ההפסד.

מה לא נאמר על הפסדים ומה לא נכתב. זה חלק מהספורט, אי אפשר בלי, כולם מפסידים וגם הטובים ביותר. נהפוכו, להפסיד זה כלי חשוב להתפתחות. ההרגשה מול הפסד צריכה להיות מכוונת לשנאה ולא לפחד כדי להעז ולהתמודד ועוד ועוד.

מה שלא הובהר לגבי ההפסד היא ההרגשה המתלווה. מסתבר שלהפסיד, ספורטאים מתרגלים ואפילו לוקחים זאת ככוח מעצים. נעשה הכול כדי לא להפסיד בפעם הבאה, אבל להרגשת הבאסה המלווה לא מתרגלים ולרגעים חוששים ממנה עד כדי רצון לוותר על התחרות.

בשיחה עם יעל הצלחנו לחדד את ההבדל הברור שבין הידיעה הברורה שהפסד הוא חלק מהתהליך, אבל ההרגשה הקשה המלווה אותו כל כך לא נעימה לה שהיא ממש חוששת ממנה ורוצה לעקוף אותה. בעברה הייתה ממש מתאבלת על כל הפסד וחובה תחושות רגשיות קשות מול עצמה וגם מול הסובבים אותה.

ההבחנה הייתה פשוטה ומכוננת. החידוד בהבדל בין הקבלה של הפחד והחשש מההרגשה, המעיט את ערכה של ההרגשה הקשה העשויה לבוא. יתרה מזאת הצלחנו לחדד יחד כי יעל כבר חוותה רבות את ההרגשה הקשה ותמיד יצאה ממנה. ככל שחששה יותר ההתמודדות הייתה קשה יותר. ככל שקיבלה את הידיעה כי להפסיד זה לא נעים ותתלווה אליה הרגשת מועקה, כך ירדה רמת החרדה המוקדמת.

בקיצור, הסכמנו יעל ואני כי במידה ותפסיד, תתבאס וזה מותר. זה ייקח 24 שעות ואחריהן תהיה הקלה.

לשמחתי יעל הצליחה בתחרות שאחרי השיחה, ובזו שאחריה? התבאסה לרגע קט והמשיכה הלאה.

כל הכבוד יעל, ספורטאית אמיתית!