מחשבה בתנועה

ידוע שספורטאים צריכים לעשות פעילות גופנית מכוונת בכדי לשפר את היכולות המולדות שלהם. וידוע שהמאמנים הם האחראים על פיתוח המיומנויות הפיזיות, כחלק מעבודתם עם הספורטאי.
בתוך מסגרת העבודה הזאת, המאמן נדרש להתאים את רמת הכושר של הפרט לקבוצה כולה, אבל תמיד לראות גם את הצורך של הפרט בתוך הקבוצה, ולהתאים לו את הפעילות הרלוונטית. כאן עומד המאמן פעמים רבות בפני בחירה, האם ללמד את הספורטאי מה לעשות בכדי לשפר יכולת או לחזק את הפעילות שהספורטאי עושה ולהגדיל את טווח האימון שלו.

הרי מאמנים נותנים הוראות לספורטאים הצעירים איזה תרגיל לבצע ואיך לבצע אותו. הילדים לומדים מה מצופה מהם ועושים זאת. אבל, אם נניח לילדים "להשתולל" כך סתם בתוך האולם, נבחין כי הם עושים פעילויות אחרות מאלו שנתבקשו, שגם אם נדמה שאינן מעצימות את היכולת הגופנית, הן תורמות רבות להשתפרות הילד.

וכאן נכנס מקום הבחירה של המאמן, האם להגיב בחיזוק ההתנהגות של הילד וזו תחזור בהמשך ותשפר את ביצועיו. חלק גדול מהפעילויות הנלוות שילדים עושים הן טבעיות לילד ואינן עוברות חשיבה והבנה קוגניטיבית.

לדוגמא:
התבוננתם פעם באדם שמתאמן עם דלגית? רוב האנשים עושים בכל סיבוב שלה קפיצה כפולה, אחת כדי להעביר את החבל מתחת לרגל, והשנייה…? אפשר "לפרש" את התנועה הזו בשני אופנים: אחד, הוא לחשוב שהקופץ "ממלא" את הזמן הריק שבין סיבוב לסיבוב. השני הוא לחשוב שהקופץ משלב (בצורה אינטואיטיבית) תנועה נוספת ובכך מגביר את רמת האימון האירובי שהוא מבצע.

המאמן יכול לבחור לחזק את המעשה האינטואיטיבי של הספורטאי ולהעניק לו 'רציונל' לקפיצה הכפולה ובכך גם יקבל הכרה לערך המוסף שלו לקפיצה הכפולה. מה שמזין מיד את המוטיבציה שלו.

אחרי 'פירוש' כזה של התנועה פתאום יש בידי הספורטאי הצעיר בחירה, אותה הוא מבצע בעצמו, ללא צורך בהתערבות נוספת של המאמן, האם לשמר את התנועה 'המיותרת' או לחזק אותה כתנועה שמגבירה למשל, את מימוש האנרגיה הקינטית שלו.

יש כאן בחירה מודעת של המאמן להתייחס לדברים קצת אחרת מאשר ההתייחסות הראשונית והטבעית של "להעיר" אם הדברים לא מדויקים. הבחירה הזו, לתת לאינטואיציה הטבעית של הילד מקום, מקדמת ותורמת הן לילד עצמו והן למערכת היחסים ביניהם. דבר שגורם לכך שהמאמן, אם תרצו, אינו היוצר של תנועת האימון של הספורטאי, אלא הוא המעצב שלה באמצעות ההצדקה שהוא נתן לה.