מה זו הדיסקרטיות הזאת שנתקעת עליה?

אמא של גיא התקשרה דיי כועסת. "אני יודעת שאמרת שאת מוכנה לדבר איתי בשמחה, אבל בידיעת גיא, וגם זוכרת שאמרת שאת מבקשת שלא נשאל שאלות, אבל אני ממש לא יכולה כבר לא לדעת מה קורה בפגישות. וגיא, הוא לא מוכן לספר לי כלום. את חייבת לשתף אותי. אני אמא שלו…."

חייכתי מהעבר השני של הקו חיוך מבין אך מתוסכל במקביל. הרי גם אני אמא ומתה לדעת מה קורה כל רגע ורגע בחייהם של בניי. אני גם מבינה את התסכול וחוסר הנוחות של אמא של גיא. למה איתי הוא מדבר ובבית שותק… ומה כבר בקשה. קצת מידע? הרי היא רק רוצה בטובתו ואוהבת אותו מאוד, ואני המקור לשקט הפנימי שלה, לפחות לכמה דקות….

אבל חוסר השיתוף שלי עם ההורה לא שונה מחוסר החשיפה מול המאמנים למשל. אבי הוא מאמן של שני ותמי ששתיהן ספורטאיות שאני מלווה. תמיד מוכן להגיע לפגישה משותפת, אם אני מבקשת, וגם מוכן תמיד לחשוב יחד על פתרונות יצירתיים לקשיים שהוא נתקל מול כל אחת מהנערות. "אז מה הסיפור שלך עם הדיסקרטיות הזו, את יכולה לספר מה היה במפגש ומה התלוננו עלי, אחרת איך אוכל להשתפר?"

כמעט "נפלתי" בפח וסיפרתי, אבל האתיקה שלי כפסיכולוגית, שומרת עלי מלהגיד דברים שברור שאסור לי.

אז בואו רגע נבהיר מה היא דיסקרטיות.
פרוש המילה דיסקרטיות היא – סודי, נסתר, לא גלוי. אחד הכללים המחייבים כל פסיכולוג הוא יצירת מרחב בטוח ללקוח לשתף בכל אשר עולה על רוחו בידיעה שהפסיכולוג לא יחשוף את המידע לאף אחד.

הכלל הוא הכרחי לבניית מערכת יחסים כנה, פתוחה ובעלת יכולת התבוננות.

מובן ונהיר לגמרי רצונם של הורים ושל אנשי מקצוע לדעת מה שיתף הספורטאי. הרי ברור שמעבר ליצר הסקרנות הבסיסי, יש כאן רצון אמיתי מצד האנשים לעזור לספורטאי שלהם, הן כהורים והן כאנשי מקצוע. אך האם העברת המידע תעזור יותר מאשר העזרה שבשמירה על המרחב המוגן שנוצר בקשר בין הספורטאי לפסיכולוג?

שאלתי את ההורים ואת המאמן, אחרי שהבעתי אמפטיה עמוקה לרצונם לקבל מידע, האם הם היו מוכנים להמשיך ולהאמין ולסמוך עלי אם היו יודעים שאני מעבירה את המידע שמסרו לי הלאה….

כמובן שברוח טובה, הדברים הובהרו והסדר חזר על כנו.
דיסקרטיות – חובה ביחסים בין מטפל למטופל, ואולי בכל מערכת יחסים.