מה זה "אל תפחד!"

הבדל דק וקריטי קיים בין זיהוי רגשות לבין הבעת רגשות. ספורטאים ומאמנים חייבים לדעת ולהכיר בהבדל החשוב הזה

חג הפסח הגיע וכמו כל עם ישראל ארזתי את ילדיי (וחצי בית) ויצאתי לתור את הארץ.

שכשחשכתי במי נחל צלמון לא יכולתי להתעלם מאבא ישראלי טיפוסי, אוחז ביד בנו הצעיר החושש מהחלקה, ובקול תקיף אומר לו "אל תפחד! קדימה אתה גבר". הילד בן ה5-6 (שתפקיד ה"גבר גבר" קצת גדול עליו), נצמד עוד יותר אל אביו, וככל שהאבא הרים את קולו, כך הילד נצמד יותר.

לא על תפקידי ה"גבר גבר" אני רוצה לדבר כאן, אלא על הטעות הנפוצה של כולנו: ציפייה מאחרים לשלוט ברגשותיהם – אב מילדו ומאמן מהספורטאים שלו.

במאגר האנושי קיימות תחושות, מחשבות, רגשות והתנהגויות, כאשר ההתנהגות באה לידי ביטוי חיצוני.
תחושות: מרכיבים פיזיולוגיים כגון דופק, לחץ דם, הזעה בכפות הידיים וכו'.
רגשות: נעות על מגוון רחב משמחה ועצב, דרך כעס, דאגה, פחד ועוד.
מחשבות: יכולות להיות חיוביות או שליליות, ומכילות אמונה ביכולת.
ההתנהגות: מה שאנו רואים כלפי חוץ.

מאמנים רבים שאני מלווה בספורט המקצועי מצפים מהשחקנים שלהם להסתיר רגשות. הסתרת רגשות מקובלת וגם אפשרית, אך הגבול הדק בין הסתרת רגשות לבין הציפייה לא להרגיש הוא דק וקריטי. זו טעות, וטעות נפוצה לצפות מספורטאי לא להרגיש. הציפייה לא להראות את רגשותיך היא לגיטימית ואולי אף נכונה. ספורטאי שעולה למגרש עם ראש מורכן ועצבני, משדר ליריב שלו את מצבו הרגשי הנחות, והיריב עלול לנצל זאת. לעומת זאת היכולת להכיר ברגשותיך אולם לא לבטא אותם כלפי חוץ זו דרישה נכונה וברת לימוד.

בעבודתי עם מאמנים וספורטאים אני עוזרת להם להבחין בין הרגש לבין הביטוי שלו. יתרה מכך, אני עוזרת לספורטאים להיות ערים לרגשותיהם ולתת להם מקום אמיתי בעולמם הפנימי. ההכרה ברגש מאפשרת לספורטאי למקם אותו, להיות בשליטה עליו אולם לא להיות מנוהל על ידו. כשאנו מתכחשים לגמרי לרגשות, אנו מאפשרים להם לנהל אותנו שלא בשליטתנו.

ההכרה ברגשות היא חיובית ובריאה, היכולת לבחור כיצד להתנהג, היא אפשרית ויעילה. ולכן, זהו את הרגשות הקיימים אצלכם (חשש, חרדה, פחד או כל רגש שלילי אחר) וכבדו אותם, אבל באותה מידה חשוב שתבחרו לא להתנהג בהתאם לרגש אלא התנהגו בדרך הטובה לכם.