מה הבעיה לבעוט לחיבורים?

מכירים את הקלישאה 'כדורגל משחקים 90 דקות'? היא נכונה לכל המשחקים חוץ מאלו שחייבת להיות בהם הכרעה כמו בשלבי שמינית הגמר ועד משחק הגמר של היורו. ואז זה כבר לא 90 דקות אלא יכול להגיע גם ל120, ואם זה לא מספיק אז מצטרפים להם הפנדלים.

נושא הפנדלים חביב עלי מאוד, בעיקר בגלל האדם שחקר אותו, איש יקר מאד והמנחה שלי בלימודי המאסטר מלפני למעלה מ20 שנה, הפרופסור מיכאל בר אלי.

צריך לזכור שבעיטת פנדל זו מיומנות סגורה, כביכול במצב בו הבועט צריך לבצע בעיטה מכוונת, ללא גירויים משתנים וההצלחה בבעיטה תלויה לגמרי בו.

תגידו, מה פתאום, הרי יש שוער בשער, שלא כמו בזריקת עונשין בכדורסל, בה אף אחד לא מפריע מול הסל. אבל האמת היא שהדבר תלוי בבועט כי אם יבעט נכון, השוער לא יוכל לעצור את הכדור בשום מחיר.

במחקר של פרופסור בר אלי, הוא עקב אחרי למעלה מ-300 בעיטות עונשין. ובדק לאן הכדור נבעט, מה תגובת השוער, ומה סיכויי ההבקעה. ממצאי המחקר הראו שהמימד החשוב ביותר הוא מימד הגובה. כל הכדורים שנבעטו לגובה השער הסתיימו בגול. השוער, גם אם זינק לא הצליח להגיע לכדור. לדעתו של בר אלי, בעיטת פנדל שתכוון לאחת הפינות העליונות של השער תסתיים בגול 100%.

ואני, ברב חוצפתי, שואלת. למה אף אחד לא גורם להם לבעוט לשם?

אם מתעמלת אומנותית, מסוגלת לזרוק כדור בגודל של כדור כדורגל לאויר, לבצע סלטה באויר וגלגול על הרצפה, ולקלוט את הכדור מאחורי הברך, וכל זאת בתזמון מושלם, במצב לחץ קשה של תחרות ועם דופק גבוה יחסית תוך כדי התרגיל, כששכרה הוא נמוך, אם בכלל. אז למה שחקן כדורגל מקצוען, מפורסם ומוכר, המשתכר בצורה מעוררת קנאה, לא מסוגל לבעוט לתחום השער שהינו 14 מטר רבועים, שלא לדבר על לדייק בבעיטה לאחת הפינות הגבוהות של השער?

קרוב לודאי שהשאלה הזאת מקניטה, ובוודאי שהתשובה מורכבת, אבל הדבר רק מחזק את הכח שיש לעבודה נכונה, אימונים קשים פיזית ומנטאלית, ויכולת מולדת ונרכשת של השחקנים לעמוד במצבי לחץ.

שוב הפסיכולוגיה מסבירה את המציאות.