מהו משחק?

במהלך החופשה המשפחתית שלנו, בלוס אנג'לס, נהניתי לראות את הילדים שלי, מוצאים חברים במקום חדש וזר להם.
צפיתי בהם מהצד, איך נוי בן ה-8 שיודע רק כמה מילים באנגלית, מצליח לתקשר עם דוברי השפה דרך משחק.

מבחינתם, אין צורך להכביר במילים, יש חוקים די ברורים וכל אחד יכול להצטרף למשחק ובלבד שידבוק בהם. כי המשחק הוא בסך הכל פעולה בלתי שגרתית לשעשוע, סיפוק והנאה.

אני מסתכלת עליהם וחושבת, איך ילדים יודעים לשחק באופן טבעי. יש בזה מניע פנימי- בלי גמול חיצוני. בלי לחץ.
משחק נותן להם לברוח מהמציאות וליצור עולם פרטי בו ניתן לבטא משאלות לב עמוקות.

אנחנו גדלנו ושכחנו מה זה משחק. מה ההנאה שהוא גורם לנו, את היכולות השונות שמפתח בנו ועוד יותר שכחנו שהמקור של הספורט מגיע ממשחק. בפעילות המשחק יש השקעת אנרגיה שנאגרת בגוף בניגוד למצבי שעמום שגורמים תסכול.
זה לא מלחמה זה לא חיים ומוות זה רק משחק עם ניקוד ותוצאות, פסק זמן המרחיק את האדם מהמציאות היום יומית.

אני רואה שהילדים קצת מתקשים, ומחזיקה עצמי לא להחלץ לעזרתם. אני פועלת נגד כל אינסטינקט אימהי ולא מתרגמת להם את הילדים דוברי האנגלית.

ההבנה הזאת שאתה לא צריך ללמד ילדים לשחק, אתה רק צריך לא להפריע להם לשחק, מהדהדת בראשי.

המשחק, הוא העומד ביסודו של הספורט. ילדים המשחקים באופן טבעי, היו יכולים להמשיך פעילות זו במסגרות באותה מידת הנאה. אנחנו המבוגרים מכניסים את אלמנט התחרות ואי לכך כבר בגיל צעיר, מקלקלים להם את ההנאה היסודית הזו. לשחק.

ההכנסה של אלמנט התחרות הרבה פעמים הורסת לילדים את ההנאה והכיף ויותר מכך את הלמידה. הם עסוקים בלנסות לנצח, ולא רק כמשחק אלא כדי לרצות אותנו המבוגרים. הרי כל ילד שמשחק, הכי רוצה להצליח, אבל צריך להשאיר את זה בפרופורציות הנכונות שזה רק משחק ולא יקרה כלום אם יפסיד בפעם הבאה.

אני רואה את נוי עומד קצת מבולבל ומבין שהפסיד את המשחק. אני מעודדת ומסבירה שככל שישקיע ויתאמן ככה יצליח יותר ושולחת אותו חזרה לשחק עם כולם.