מאמן הוא מורה, האמנם?

דני הוא מאמן קבוצתי בליגת הנוער. הוא בעל שאיפות להיות מאמן בליגות בוגרות. במקביל הוא מורה להסטוריה בבית הספר בו הוא גם מאמן. השבוע הגיע אלי להתיעצות חד פעמית לגבי שני שחקנים שלו שהם גם תלמידים.

בשיחתנו עלתה שאלה מעניינת על המשותף והשונה בין מאמן ומורה. הסכמנו שהתפקיד של שניהם הוא "לחנך, לטפח, ולהעצים ספורטאים/תלמידים תוך מתן הזדמנויות לצמיחה והתפתחות אישית"

אז מה ההבדל?

דני אמר שכל התאוריות נכונות אבל במשחקים הכל נראה אחרת. הוא לא יכול להיות עסוק רק בקטע החינוכי. הוא רוצה וצריך לנצח. זו הציפייה של המערכת ושל הילדים עצמם. גם הוא עם אופי תחרותי ולא תמיד הוא מצליח להכיל כל טעות של ילד. בכתה כשהם לומדים אין לו בעיה להסביר גם 10 פעמים אם צריך.

גם באימונים הוא סבלני. אבל באימון לפני משחק כששחקן לא מבין תרגיל אין לו סבלנות לחזור ולהסביר בלי סוף. במשחק הם צריכים לנצח. במשחקים עצמם הוא משתדל לשמור על עקרונות מסויימים אבל זה רחוק מלהיות "רק איש חינוך".

דני לא שונה בעמדתו מעמדתם ותפיסתם של מאמנים רבים. אנחנו מכירים את הדבר. הרבה פעמים התנהגויות של מאמנים במהלך מצבים תחרותים מתנגשות עם אידיאלים חינוכיים. הדיסוננס שנוצר במצבים תחרותיים, בין פילוספיית האימון ואסטרטגית קבלת ההחלטות עולה בגלל חשיבות הניצחון .

וממה הדבר נובע?

בניגוד לכיתה בה המשימה היא לימוד מיומניות חדשות לחיים, בעולם הספורט ישנן לפחות שתי מטרות ברורות:

בדומה למה שקורה בכתת בית הספר- לפתח ספורטאים
בשונה ממה שקורה בכיתת הלימוד – לנצח משחקים ואליפויות

במחקר שעשו צ'לדוראי וגרדנר בשנות ה-90 הם זיהו את הגורמים המאפשרים בכל זאת להשיג את המטרות הללו בכדי לשמור על איזון בין
לימוד לבין ניצחון:

1. פילוסופית ואישיות המאמן
2. יעדי אירגון הספורט
3. רצונות השחקנים וצרכיהם ההתפתחותיים

כלומר, אופי המאמן גילו ונסיונו יחד עם הדרך בה הוא רואה את תפקידו, גילאי הספורטאים שלו, נסיונם, מינם, הוריהם והתרבות הארגונית, המועדון ופילוסופיית האימון שם, כל אילו חוברים יחד לכדי יחידה אחת הקובעת את מקום התחרות המתרחשת בזמן המשחקים.

חשוב לציין כי מצבו הפסיכולוגי של המאמן מבחינת היכולות הרגשיות שלו, הן אילו שיהיו הכי משמעותיות לדרך בה הוא יוביל את שחקניו להצליח בתחרויות.