לתת את כל מה שיש

כשבני הבכור נולד, קבלתי מחברים חליפת בגדים מאד יפה ויקרה. שמחתי התרגשתי ושמרתי אותה למועד המתאים…..

עבר חודש והמועד המתאים הגיע, אבל הבגד כבר היה קטן וכבר לא התאים. הסתובבתי מבואסת וספרתי בסודי סודות לחברה. היא חייכה וספרה שאצלה היה ככה גם עם הבכור. השני כבר הלך לגן עם בגדים חגיגיים. אין מה לחכות לזמן הנכון, לילד זה ממש לא משנה ואת סתם מרגישה שפספסת.

מדי פעם עולה בי המחשבה על הדימוי שאתה ממתין לזמן הנכון. מה זה הזמן הנכון, יש דבר כזה בכלל? מה הופך את הזמן לנכון… ממש חשבתי רבות על הדימוי הזה, כי הרגיש לי ממש טעות לשמור משהו לזמן הנכון… ופתאום מצאתי עצמי פוגשת את אותה התנהגות אצל לקוח מקסים שלי.

טריאטלט בן 21. הוא מראה כישרון רב, מאד חרוץ ואוהב לעבוד קשה. מסור לספורט ולמקצוע. כמו רבים על אף שיודע להתאמן, מתקשה בהשגת תוצאות מעולות דווקא בתחרויות, הוא בא אלי שננסה למצוא את הגורם המעכב.

אחרי עבודה מאומצת שלנו ובחינת התנהלות שלו, אכן הצלחנו לשפר את ההתקדמות והוא השיג תוצאות טובות יותר, אבל הרגשנו שזה לא ההישג המצויין שהוא יכול להשיג כמו באימונים. עדין היה חסר משהו.

כשהגיע לפגישה השבוע נזכרתי במקרה הבגדים של בני הבכור ופתאום הבנתי שזה מה שעושה הטריאטלט היקר שלי. בזמן התחרות הוא "שומר כח". הוא מסיים את השחייה ושומר כח לאופניים, ואז שומר כח לריצה, ובסוף הריצה מרגיש שהוא עייף אבל לא "מת".

נסיתי להבין ממנו, בשביל מה לשמור כח בשחייה? הידיים נחות אחר כך ולא עובדות באופניים. תן הכל, אין למה לשמור כח. בסוף התחרות תנוח, תאכל ותתלונן…. כך גם באופניים ובריצה. ואני חידדתי. צריך לסיים תחרות במצב כזה שאם היו עוד 50 מטר לרוץ, אין סיכוי שאתה מצליח, כי די, השארת את כל הכח בתחרות.

פעם מאמן ג'ודו שליוויתי כעס על ספורטאי שלו שהפסיד בקרב ורץ לבכות לאביו שישב בטריבונה. למה אתה כועס עליו? שאלתי. איך היה לו כח לרוץ עכשיו עד הטריבונה אחרי קרב של 4 דקות? היה צריך להיות גמור מעייפות או שלא נתן את כל מה שיש לו. מסכימה עם הטיעון שלו.

בכח כמו בבגד, צריך להשתמש בזמן אמת ולא לחכות להזדמנות הנכונה.