למה תמיד ביקורת?

לפני מספר ימים ישבתי בביתם של זוג חברים טובים שלי. הם זכו לגדל שלושה ילדים כשהצעירה מבניהם ידועה בכמות האנרגיה האין סופית שלה. הדבר מתבטא בתנועתיות רבה וביכולת "לנדנד" עד אין קץ. אכן לא ילדה פשוטה ואכן מאד מעייפת בנוכחותה, אך מי מאתנו לא? כפי שיכולנו לשער, הילדה סופגת ביקורת מאד רבה מהסביבה הקרובה והרחוקה כאחד וזוכה להערות רבות מכולם.

בעודנו יושבים בסלון ביתם ומשוחחים, הלכה השובבה למקרר, הוציאה מעדן (וחטפה על זה אוסף של הערות) אכלה אותו בלי להתייחס בכלל לסביבה, ואח"כ, זרקה את הגביע הריק לפח ואת הכפית המשומשת הניחה בכיור. האמת, נדהמתי. ממש לא מה שציפיתי. בדמיוני ראיתי אותה משאירה את הגביע במקום בו סיימה לאכול ולידו הכפית המלוכלכת נוזלת לעבר המפה (כמו שעושים רב הילדים ללא קשר לכמות המרץ שהם מחזיקים בגופם).

הסתכלתי סביבי וראיתי כי הוריה ממשיכים בשיחתם. ברב עדינות ובפליאה שאלתי את האם: "האם זה אופייני לילדה להתנהג ככה?" היא הסתכלה עלי במבט פגוע עד מזלזל ואמרה בהחלטיות גמורה כי זה ברור, ככה זה אצלם. הילדים תמיד מסדרים אחרי שהם שמסיימים מטלות, ביניהן לאכול.

האירוע חידד לי תפיסת עולם כל כך מעוותת בה רובינו מחזיקים. הרי ברור לכל כי הילדה תזזיתית וצורכת אנרגיות וכי היא לא עוצרת, וזו התנהגות "ברורה שלה" וכי "ככה זה אצלה", ובכל זאת היא זוכה לקיטונות של הערות על שליליות. אולם, ההתנהגות המקובלת והטובה זוכה להתעלמות מצד הסביבה.

האין כולנו כך? האין גם כהורים וגם כמאמנים אנו נוהגים להעיר אין סוף פעמים על דברים שליליים ולא מקובלים שעושים ילדינו וספורטאינו אך ממעטים בנתינת מחמאות, גם אם הדבר ברור מאליו?

האם שמתם לב פעם כמה פעמים ביום אתם מעירים לזולתכם הערות של תלונה לעומת הפעמים ביום שאתם מחמיאים ומודים ומתפעלים, גם על דברים ברורים?

על החשיבות של חיזוקים כבר דובר אין קץ (לחצו כאן להרחבה – חיזוקים) על הטעות שבלהעניש יתר על המידה כבר נכתב… (לחצו כאן להרחבה – עונשים), אך אנו לא מדברים בקול רם על הדפוס השגוי שלנו לדבוק בשלילי ולא להתלהב מהחיובי.

משוב שלילי בספורט פוגע בתחושת המסוגלות. לכל אדם יש צורך להרגיש שהוא מסוגל – להשפיע על עצמו ולהשפיע על הסביבה שלו. אם נתרגם את זה לספורט – כל ספורטאי רוצה להרגיש שיש לו שליטה על עצמו ושהוא תורם לקבוצה, למועדון או לנבחרת. גם אם מדובר בספורט יחידני. כשאנחנו נותנים משוב שלילי התחושה הזאת נפגעת. אחד הדברים שפסיכולוגים של הספורט מלמדים הוא לתת משוב שמתחיל מחיזוק של המרכיבים הטובים בביצוע. גם במשחק בו הפסדנו הפסד צורם היו דברים טובים. גם באימון לא טוב בוודאי היו שני מרכיבים חיוביים. כשאתם נותנים את המשוב – התחילו עמם. כך גם הפסיכולוגיה האישית שלכם תשתנה ותשימו אתם לב למרכיבים או להיבטים החיוביים שיש בביצוע או בקרב הספורטאים.

נסו עבור עצמיכם וכמו כן עבור סביבתכם: הערה שלילית יכולה לצאת מפיכם רק אם השכלתם מראש להחמיא מספר פעמים. אולי בהתחלה תרגישו קצת.